[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד זעירי
/
הילד האבוד

'זה סקנדל', היא גערה בי. 'פשוט שערורייה', הוסיפה.
'אני מאוד מצטער, אבל ...'
'זה לא מעניין אותי', היא אמרה בכעס והחלה לנענע את אצבעה
באוויר, מול הפנים שלי, בצורה תוקפנית במיוחד. 'לא מעניינים
אותי כל התירוצים שלכם ולא מעניין אותי כמה אתם מצטערים'. היא
קירבה אלי את האצבע, מנערת אותה מצד לצד, כמעט מנסרת לי את
האף. 'איתי לא מתעסקים'. היא החזירה את ידה לאחור וטפחה לעצמה
על החזה באופן שהזכיר לי סרטי טרזן ישנים. 'אתה יודע מי
אני?!'
היססתי. לא משום שלא ידעתי מי היא, את זה ידעתי טוב מאוד - שמה
הלך לפניה, אלא משום שלא הייתי בטוח מה היא רוצה לשמוע ממני
כתשובה. בתקווה לא להכעיס אותה עוד יותר, דבר אשר ללא ספק
ילווה ביותר צעקות ממה שאני מוכן לעמוד בו, שמרתי על השתיקה
ותקעתי בה מבט סתמי.
היא חיכתה מספר שניות, בוחנת אותי בעצבנות ורק אז המשיכה
בדבריה - 'אני גברת זכרסון !!', צעקה בקול צווחני שהרעיד את
אוזני ומספר איברים פנימיים שלא הייתי מודע לקיומם. היא הניפה
את ידה באוויר ודפקה בחוזקה על השולחן, אשר השמיע צליל כאב חזק
בתגובה. לרגע נראה כאילו הוא הולך להתמוטט.
'אני מאוד מצטער', אמרתי, ממשיך בעמדת ההתגוננות שלי, 'אבל
דברים כאלו קרו מעולם. אני בטוח שהבעיה תיפטר בקרוב, הרי הוא
ילד גדול, יתכן אפילו שיצליח למצוא את הדרך הביתה לבדו.'
תשובתי לא סיפקה אותה, זאת בלשון המעטה. היא נעצה בי מבט שגרם
לי לצמרמורת. מסתבר שישנם אנשים שלוקחים ברצינות מוגזמת למדי
את העובדה שבנם נשכח מאחור במשך הטיול השנתי.
היא הביטה בי במבט קר כקרח. 'תמצאו אותו', אמרה ויצאה מהחדר,
טורקת את הדלת בחוזקה אחריה. היו מספר שניות של שקט ובסופם
השולחן התנדנד, התפצל לשניים והתמוטט על הרצפה.
עוד באותו היום נשלחתי מטעם בית הספר למצוא את הילד ולהחזירו
למקום מבטחים. אני. הפראייר היחיד שהסכים במקור להתלוות לילדים
בטיול כמשגיח, בעוד כל שאר המורים ברחו מהחדר או התחבאו מאחורי
העיתון עם הקפה בידם. דווקא אותי הקפיצו למשימת ההצלה הזו.
הנעתי את הרכב הישן שלי ויצאתי למסע, אל עבר היער. אותו יער
אליו נלקחים הילדים לטיול השנתי מידי שנה, שוב ושוב. הוא נהג
להיות מקום יפה, לפני שהשרפה הגדולה של '94 עשתה את שלה
והותירה עשרות עצים שרופים וריח נצחי של עשן. האוטו ישן ואיטי
והרוח הנושבת מהחלון הפתוח היא מיזוג האוויר היחידי בו. למזלי,
נגן הדיסקים עדיין פועל והוא, והדיסק החדש של יו- 2 , הם
הדברים היחידים שמונעים ממני להשתגע כליל בתוך הרכב.
הדרך ארוכה ומשעממת. לוקח יותר משעה וחצי עד שריח העצים
השרופים מתחיל לחלחל אל תוך המכונית מהחלון הפתוח. אני ממשיך
לנסוע, מקלל את החלון שמסרב להיסגר.
כרבע שעה מאוחר יותר, אני מחנה את הרכב בצד החורשה. שנייה לאחר
שאני סוגר את הדלת נשמע צליל מהסוג שכל בעל רכב פוחד ממנו ועשן
מתחיל לצאת מכיוון המנוע. חסר ידע ככל שאני בכל הנוגע למבנה
המכונית, אני פותח את מכסה המנוע במקצועיות ומנסה לאתר את
הבעיה. מספר דקות מאוחר יותר אני מתייאש מניסיונות השווא
להחיות את הרכב ומסתפק בבעיטה חזקה אל עבר הדלת האחורית, מה
שמתגלה כאחת מהחוויות המכאיבות יותר בהן הייתי מעורב. בעודי
מקלל ומגדף אני שולף את תיק המסע שהכנתי מהמושב האחורי ונפרד
מהדלת בבעיטה נוספת, חלשה יותר, שלמרות הכאב מצליחה לפחות
להעניק לי מידה זו או אחרת של סיפוק. ולשבריר שנייה אני חוזר
להיות מאושר, ואז החיוך נעלם.
היער גדול משזכרתי. זאת, בשילוב עם החשיכה המתחזקת סביבי, רק
תורמים להרגשת הדיכאון שאופפת אותי. אני צועק בשמו של הילד שוב
ושוב אך ללא הועיל. בשלב מסוים אני נשבר ומוציא מהתיק את אחד
מהסנדווצ'ים שארזתי בבית, מתיישב לאכול למרגלות עץ חסון ורחב.
כבר בביס הראשון אני שם לב שהוצאתי את הסנדוויץ' הלא נכון
מהתיק אבל ממשיך ולוקח ביס נוסף, חושב בלבי על כמה שאני שונא
טונה. אז אני שומע את זה. יבבה משונה.
האינסטינקטים מקימים אותי מיד מהמקום. יתכן וזו חיית פרא
כלשהי. אני מקשיב ביתר ריכוז ליבבות שמתחילות להישמע יותר
ויותר כבכי של ילד קטן מאשר יבבה של חיית פרא. אני מניף את
התיק על גבי ומנסה להתחקות אחרי הצליל, מתקרב באיטיות אל עבר
קבוצת שיחים שמסתתרים בחשכה. הקול גובר יותר בכל צעד שלי עד
שלא נותר אלא מרחק צעד אחד ממני ועד למקור הצליל. אני מתכופף
מטה ומזיז הצידה מספר ענפים (שהתגלו מאוחר יותר כסרפד דוקרני)
בעדינות. הקול נפסק וזוג עיניים גדולות בוהות בי במבט מלא
רחמים. אז קופץ עלי בעליהם - סמור עצבני שיודע בדיוק היכן
לנשוך את פני בכדי להשיג את התוצאות המכאיבות ביותר. במאבקי
האבוד להסרת הסמור העקשן מפני אני מחליק על מספר עלים רטובים
ונופל אחורה אל בין השיחים ואל עבר הלא נודע.
כשאני פוקח את עיני הסמור כבר איננו וכך גם התיק, שהקדשתי שעות
באריזתו עם כל ציוד אפשרי לסיור ביער. אני מרגיש את חוסר
האונים משתלט עלי ומתחיל להשתולל ולבעוט לכל עבר. קול מאחורי
עוצר אותי, אני לא לבד. אני נותן לעיניי מספר שניות להתרגל אל
החשכה ורק אז אני מבחין בו, הילד האבוד, עומד בצד ובוהה בי
בעיניו הגדולות.
אני מוודא שהכל בסדר, מסביר לו שבאתי הנה בשבילו ומבטיח לו
שמעכשיו הכל יסתדר. אז אני נזכר ברכב המקולקל ומגדף קללה
עסיסית בראשי.
אנחנו עומדים לצד הכביש, לאור הירח, ומנסים לעצור טרמפים. עובר
זמן רב עד שעוצרת לידנו מכונית. אני מחייך לנהג, שמזמין אותנו
פנימה, ונכנס למכוניתו, תוך תקווה שהאיש הנחמד הזה לא יתגלה
כרוצח סדרתי אכזר.
לשמחתי, הוא מתגלה כאדם נחמד מאוד. אנו מעבירים את הנסיעה כולה
בשיחות נפש על צרותינו ועל מצבו המדורדר של העולם סביבנו. שעה
וחצי מאוחר יותר אני עומד מול פתח ביתי, נכנס פנימה ונופל
היישר למיטה, חיוך עייף אך מרוצה על פני.
זה היה הרגע, פחות או יותר, בו אני נזכר ששכחתי מישהו מאחור...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה לעשות
מעשים מגונים
לזה שמאשר את
הסלוגנים!!!!


הבמאיסטית


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/01 17:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה