כשהחלטתי לעבור זה לא היה בגללכם אלא בגללי
ולא אני לא אומרת את זה כדי להמתיק את הפרידה
כשעזבתי זה היה מתוך רצון לשבור את השגרה
כי אני יודעת שאם הייתי נשארת זה לא היה נגמר בטוב
ואני חוזרת על כך שוב שזה לא היה בגללכם
אלא שפשוט כל יום לקום באותו מקום
ללכת באותו שביל
להיכנס לאותו שער
לחייך חיוך מזוייף לאותם אנשים ולחלק חיבוקים
חסרי משמעות זה פשוט יותר מדי בשבילי.
מה לעשות שכנראה לא הערכתי את היכולת הנפשית שלי כמו שצריך
כשחשבתי שאני אעמוד בזה.
לקראת סוף החופש כשראיתי שזה הולך לחזור על עצמו הייתי חייבת
לעשות משהו, ואכן עשיתי- עברתי מכאן
יכול להיות שזה רק אני ודמיוני הפרוע וכנראה שהערכתי יותר מדי
את חשיבותי אליכם כשחשבתי שיהיה אכפת לכם.
טוב תראו אני מציאותית, לא ציפיתי שתבכו או שתתחננו שאשאר
אבל כן ציפיתי למידה קטנה של אכפתיות.
אתם יודעים כשאני באה לבקר אני לא מבינה למה אני בכלל טורחת
אני מרגישה כאילו באתי לבקר את השביל שהלכתי בו כל יום
ואת השער שעברתי דרכו אינספור פעמים וכן גם את האנשים ששנאתי
וזה נראה לי דיי מצחיק שדווקא אלה ששנאתי מראים יותר אכפתיות
ממכם
וכן אני יודעת שזה מזויף ואני בולעת כל מילה (אבל במידה).
יכול להיות שיש לי ציפיות גבוהות,
יכול להיות שהבקשה שלאנשים שהיו הכי קרובים אלי במשך ה4 שנים
האחרונות יהיה אכפת או שיביעו איזה שהוא עניין כשאני באה לבקר

זה פשוט יותר מדי.
זה גורם לי לחשוב למה אני בכלל טורחת אך בכל זאת אני מבליגה
מתרצת לעצמי ועוד מאמינה שיכול להיות שאתם עסוקים, שתפסתי
אותכם בזמן לא טוב, בטח יש לכם מחר בחינה.
אתם מבינים זה לא אתם זה אני.