אחרי שאבנר שמע ברדיו תכנית על כאלו שניצחו את השואה, הוא סיכם
לנפתלי הקטן שההורים שלהם יצאו איתה בתיקו כי מצד אחד, הם קפצו
מהרכבת בדרך לברגן בלזן ונשארו בחיים. אבל מצד שני, הם יללו
כצבועים כל לילה.
מידי ערב, לפני שניכנס למיטה, היה אבנר מניח את מחברת השיאים
ושעון הטיסו שקיבל לבר מצווה על השולחן הקטן שליד המיטה.
בלילה, בהישמע הבכי הראשון היה מזנק לשעונו על מנת שהזמן יימדד
בצורה המדויקת ביותר. בשכוח היללות היו הוא ונפתלי דואגים
לעדכן את השיאים באם נשברו.

ב-7 במאי נהרג אבנר מפליטת כדור בעת החלפת שמירה בבסיס
הטירונים. באותו יום הוא איבד ממד אחד מתוך השלושה שהיו לו.
כשקבוצת המבשרים צלצלה בפעמון ואימא פתחה את הדלת, עמד אבנר
לידם לבוש מדי א' וסרט שחור על זרועו. רק שהם לא ראו אותו,
שכן, הוא היפנה אליהם ואל ההורים את הממד החסר. שני ממדיו
האחרים הופנו לנפתלי כמו להוכיח שרק השליש המיותר נהרג. ההורים
יללו יללת שיא. אבנר הרצין מהרגיל. הושיט לנפתלי את הטיסו ואמר
בקול שנשמע רק לרואי שני ממדים שמעתה ואילך זו אחריותו. הוא זה
שימדוד זמן וירשום את השיאים החדשים.

כשהיה נפתלי בן שש וחצי הוא כבר ידע על שעון.

ארבעה חודשים לאחר מכן החלו הציפורים הנודדות לחלוף בראשו.
בתחילה היו אלו חסידות כחולות, לאחר מכן, חסידות בצבעים אחרים
ולבסוף כל מיני ציפורים בכל מיני צבעים.
בסתיו, היו הציפורים ממריאות מצריחי כנסיות ברלין. מנמיכות מעל
פסגות הקרפטים שעל מנת לגרוף גרגירי שלג בצבע פשתן במקורן.
חולפות בראשו של נפתלי כשהן ממירות את גרגרי השלג בפיסות הגיון
וממשיכות לאפריקה. באביב, היו אותן הציפורים יוצאות מימת
טנגאניקה כשפרחים טרופיים, סגולים, במקורן. נוחתות בנפתלי.
פרחים ומציאות החליפו ידים. והציפורים היו ממשיכות לקניהן
שבאירופה.

הימים חלפו וערמות השלג הקטנות בראשו הפכו למדרונות מוזהבים
המעוטרים בפרחים טרופיים סגולים. יפי האתר החל לעשות שם
וראשוני הגולשים החלו להופיע. תחילה בהיסוס בשל מסיגי גבול
שהרי מדובר בהכרתו של נפתלי. אולם לאחר מכן, בביטחון ובזרם
הולך וגובר. גולשים אריסטוקרטים המצוידים בחליפות סקי מחויטות
ומגלשיים נורווגים מצאו עצמם מתחככים באספסוף של ג'ינס
וניילונים לגלישה על התחת.

שמחתו הראשונית להצטופפות שבראשו הייתה בתולית וצפויה, אולם
ככל שגבר הקהל הלא קרוא, כן התעצמה ההמולה, הפכה בלתי נסבלת עד
שדרש "מספיק".
מצא את עצמו מחפש דרכים להיפטר מהגולשים. ביקש בנימוס לעזוב,
אך הם לא שעו לו. איים והם התעלמו. גלגל בעיניו, רקע ברגליו
והם צחקו. חשב שאם יעמוד שעות בשמש, השלג יימס והם ייעלמו.
אולם, מדרונות הפשתן הלכו וגבהו והוא היה צונח חסר הכרה מהחום.
אחיו הדו ממדי, שהיה מופיע מידי פעם שעל מנת לחבק, לעודד
ולהתעדכן בשיאים החדשים, יעץ לו לטבול את ראשו במים חמים. השלג
נשאר כשהיה. הגולשים לעגו וחלטו במים תה.

דיירי הראש האמונים על הלדעת, נוקרו ונתלשו על ידי ציפורים
נודדות וכבר לא היו. נופשי סקי, ערמות האשפה שהשאירו מאחוריהם
וחוסר היכולת להבחין בין טוב ורע, תפסו את מקומם.

כשהיה נפתלי בן שתים עשרה הוא כבר כמעט לא ידע על שעון.

האור הגדול המשיך וקרץ מרחוק. אבנר שידע את אפלת האור ותמיד
היה נילחם ומשדל כנגדה, הלך והיטשטש. אחיזת ידו האוהבת בחושך
הלכה ורפתה. קולו נחלש, נקטע וכבה. דבריו הפכו לבלתי מתקבלים
על הדעת ומשם לאילמים. אח של שני ממדים נהיה לאח של ממד אחד.
ממד עם ריח של סיום שיבכה.

בשבת, כשראה את חמשת האוטובוסים המלאים: שלושה מעיירת הבדואיים
רהט והשנים האחרים מקרית מוצקין מתקרבים אל האתר, הבין שהוא
בצרות. איך שירדו הנוסעים מהאוטובוסים, החלו לזרוק כדורי שלג
אחד על השני, לחרף, לקלל וחלקם אף התחיל להתכתש. לא עזרו
פניותיו אל המתונים שבהם שישכנעו את האחרים, לא עזרו תחינותיו
שיחדלו. כשלא הגיבו גם ל"אם לא תפסיקו, אני שורף אתכם. אני
נישבע", לקח את בקבוק האצטון של אימא מארון אמבטיה, שפך את
תוכנו על ראשו והצית.

כשפקח את עיניו, מצא את עצמו בוהה בהוריו המבועתים מהתחבושות
שעטפו את ראשו ואת פלג גופו העליון. "מה הסיפור שלהם" חשב,
"הרי לפני שש שנים היו להם שני ילדים לדאוג להם וכעת, פחות
מחצי ילד. אז למה הבכי?".
אבנר, שחזר לקווי מתאר מלאים, שכב במיטה הסמוכה וטלטל את רגליו
בחוסר מנוחה.
ב-4:13 שם את הפלויד עם הצד האפל, כי אין מתאים מזה וסימן
לנפתלי שכעת או לעולם לא.
נפתלי הניח לפני הוריו את השעון, מחברת השיאים והתקנון
לקביעתם. פרס את כנפיו לראשונה.