לפני כמה דקות קיבלתי טלפון, סתם ישבתי לי מול הטלויזיה אחרי
יום שבת מתיש במיוחד ופתאום מספר לא מוכר מטלפן אלי.
לא ממש היה לי כוח לדבר אז התלבטתי ביני לבין עצמי אם לענות או
לא לבסוף החלטתי לענות ועניתי.
ומאז.. מאותה שיחה אני לא מפסיקה לרעוד.
מתקשר אלי מישהו עם קול רציני ועמוק, קול של נער מתבגר, נער
בגילי בערך ושואל אותי אם אני מכירה את מאור.
ועניתי לו שכן, הוא חיכה כמה דקות כאילו קשה לו לומר את מה
שהוא עומד להגיד ואז הוא אומר לי בקול עצוב במקצת " תשמעי,
למאור הייתה אתמול תאונה עם אופנוע, מאור מת".
באותו הרגע התחלתי לגחך מעט ושאלתי אותו אם הוא רציני והוא אמר
שכן ושהוא מתקשר אל כל הרשימה של מאור מהפלאפון להודיע להם
והוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא להלוויה ושהיא תתקיים מחר ואני
לא ידעתי מה לומר, המילים פשוט ברחו לי, אמרתי לו שאני מקווה
שהוא לא צוחק איתי כי אם כן אז זה לא מצחיק והוא טען שהוא
רציני.
ומייד אחרי שיחת הטלפון הזאת ירדתי למטה, אבא שלי היה שם, פשוט
התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות.
ואבא שואל מי הוא, מאיפה, שם משפחה, משהו... ואני רק יודעת
שקוראים לו מאור והיינו ביחד כמעט כל המחנה בקיץ, במחנה של
התנועה.
חסרת אונים מסתובבת סביב עצמי, ילדה שכרגע הודיעו לה שידיד שלה
שהיא מדברת איתו בטלפון עוד מאותו המחנה מת בתאונת דרכים.
התחלתי ללכת לכיוון חדרי אולי להתקשר לשאול פרטים, לברר, אולי
לפלאפון שלו, אבל  מצד שני אם זה באמת נכון אז אולי זה לא יהיה
בסדר להתקשר,ונזכרת בשיחה שלי ושל מאור על חבר של אח שלו שנהרג
בתאונת אופנוע בדרך לבית שלהם לאסוף את אח שלו...
ואני מדמיינת את מאור בדיוק שם במקום הנער הזה ובדיוק עם
המחשבה הזאת צילצל הטלפון וקול של ילד  צוחק , קצת מוכר עונה
לי.
ואני שואלת מי זה והוא עונה לי בפשטות כזאת "זה מאור".
והוא צוחק מתנצל שבזמן שהוא לא היה בחדר חברים שלו לקחו לו את
הטלפון והתקשרו לאנשים להודיע להם שהוא מת והוא תפס אותם בדיוק
שהם התקשרו אל מישהי אחרת .
והחבר שלו לוקח את הטלפון ושואל אותי בתמימות כזאת: מה? האמנת
לי?
בטח שהאמתי לך הרי בנאדם שפוי לא היה עושה דבר כזה!
ואני מאז... מאותה שיחה פשוט לא מפסיקה לרעוד, בוכה אפילו
שיודעת שעבדו עלי, ואני בוכה על זה, אני בוכה על זה שלאנשים
נאבדה הרגישות בימים האלה, בימים האלה שהם כל כך קשים עבורנו
שאנשים מתים לנו כל יום בתאונות דרכים האלה, בפיגועים האלה.
מתקשרים בלי לחשוב  לאנשים ועובדים עליהם.
אבא שלי אומר שהנוער שלנו זה נוער לא שפוי של אנשים מטומטמים
הוא אומר לי את זה בכזה ביטחון כשאני יושבת מולו בוכה.
והוא אומר לי לנגב את הדמעות לחשוב כאילו זה לא קרה.
ככה לא מנחמים אבא, זה לא הזמן לעצום עיניים, אבא תבין זה לא
נכון מה שאתה אומר, זה לא נכון לומר על מקרה אחד של אנשים שעשו
דבר כל כך לא שפוי להכליל בצורה כזאת משמעותית נוער שלם.
ואתם המבוגרים אל תגידו "הנוער של היום" כי גם אתם הייתם פעם
כאלה.
השתחררתם, פרצם גבולות, עשיתם שטויות, מרדתם בעולם וגם ההורים
שלכם מצאו לנכון לומר עליכם" הנוער של היום".
וזה לא לחפש מי אשם בכל הדברים האלה כי אין גורם אחד מסויים.
אתה מבין אבא? זה העולם, אנחנו לא שפויים, תסתכל סביבך, תראה
מה קורה איתנו, משמידים את עצמנו, את העולם.
נהיינו כבר כל כך לא אנושיים אבא, תראה אפילו המושג מוות עולה
על שפתינו כל כך בקלות, משמש אפילו לבדיחות על חשבון אחרים.
ואני יושבת פה ובוכה על כל העולם הזה, על המציאות הזאת שאנחנו
חיים בה כעת, על אותם האנשים שפגעו בי כל כך עכשיו ושגרמו לי
להבין דברים שאולי לא הבנתי אותם ממקודם...