רק על עצמי לספר רציתי, בעצם מה כבר יש להגיד עלי? שוב פעם אני
מוצאת את עצמי בוויכוחים פנימיים, כאלה שצריכים לקבוע לי אם
אני קיימת או שזה סרט.
מצד אחד חשבתי, "אם סרט אז זה בטח סרט משעמם, כזה בו הגיבור
הוא גיבור פאסיבי שיושב ומחכה שיקרו לו דברים, כזה סרט שאף אחד
לא היה צופה בו כי התוכן שלו דליל מכפי שניתן להבין"
ומצד שני "אני חושב משמע אני קיים"
ושוב נתקעתי בהיבט אחר של אותה מחשבה:
אם אני חושבת וקיימת מה יקרה כשאני כבר לא אהיה קיימת, אפסיק
לחיות?
ושוב המחשבה הזאת הבהילה אותי וחזרתי לחשוב על המצב הכלכלי
והביטחוני במדינת ישראל.
וקפצה לי התמונה בראש שיום אחד אהיה גם אני כמו סבתי, זקנה
ומקומטת ויום אחד גם אותי ישאלו הנכדים על ילדותי והתבגרותי,
על איך שהיה אז (חרשנו על האינטרנט, הפגנו רק כדי לא להיות
אנוכיים ועדיין קיימת הטלויזיה?) ומה אני כבר אוכל לספר? על כל
ההתרגשויות שחוויתי? לא נראה לי שאוכל לשקר לנכדי... על השירות
הצבאי הקרבי שעברתי? לא נראה לי שחייל פצוע פעם בכמה חודשים
מחלון בעמדה נחשב קרבי.. ובכלל על העובדה שבחרתי רוב הזמן
להיות לבד עם עצמי?
אז מה אם ריגושים זה לא מה שאני מחפשת, אני לא מחפשת להיות
שערוריתית, רק שונה. אני לא יודעת כמה שונה אני יכולה להיות
אבל אני משתדלת.
והיום? גם היום אני רק רוצה לדבר על עצמי, כ"כ בא לי לצעוק
לפעמים לעולם שיקשיבו לי.. גם לי יש סיפור לספר, קטן אבל בעיני
משמעותי.
וגם אני וגם אני
ורק על עצמי לספר רציתי.