ראש... רגל... כל כך מעט ביקשתי ובכל זאת כה הרבה. רק ראש
שיהיה מונח רכות על חזי, ואני שוכב על הגב ומסתכל על הכוכבים
בליל סתיו במדבר, מחליק באצבעותי קטיפת שערה הניגר על גבה
החשוף. היא נאנחת כמתוך שינה כשאצבעותי חולפות, נוגעות לא
נוגעות, על צווארה וכתפה, אך אצבעה ההולכת עלה ורד על עצם החזה
שלי מלמדת אותי כי היא עוד ערה. הבל פיה מעביר בי צמרמורת רכה
ונעימה עם נשימתה. היא שוכבת לימיני, כחובקת אותי, ראשה מונח
על חזי, רגלה בין רגלי, ידי הימנית עוטפת אותה.
לא אמרנו מילה כל הערב, רק שכבו כך מוטלים זו בזרועותיו של זה,
ודבר לא צריך היה להאמר. הכל כבר ידענו, מרטט קל בגוף, מנשיכת
שפתיים ביישנית, ממגע שפתיים רכות, מאור הכוכבים.
היא היתה קוראת את שירי ומבינה. מתבוננת בי בעיניה הבוחנות,
החדות, ואוהבת אותי מבפנים. אוהבת כמו שרק היא יודעת. אוהבת -
פשוט וקל.
קוראת - ומבינה.
רואה
לתוכי
את עצמה.