מחכה לאהובה שתרצח אותי

ואני ממתין.

ברחוב קרקס עובר כמו צעדה של חיילים.

מחכה לשיכור שיקח לי את החיים
בקבוק אחד יתן לי
שני כדורים.

ושנינו נחכה לאלוהים.

מחכה לזה שיפיל עלי הכול
ישאיר אותי חסר מנוחה
שוכב באמצע הרחוב.

ואף אחד לא מרגיש
מפחדים לדבר ולצעוק בלי סיבה.

מחכה למכונית שתפגע בי
על מאה עשרים וחמש קמ"ש
בלי לעצור, רוחות בפנים
מכוונות מטרות, יורות חצים
ישר לתוך העיינים, שלי.

מחכה למפקד שיקרא לי להילחם
תמות, תמות למעני הוא לוחש
אשכב מול הר שלא זז
מול גל אבנים אפור
אבקש רחמים מן הלב הגדול.

הכול יורה חוץ ממני, לא נשאר לי זמן.

מחכה לעצמי על הגבול בין הטעם, שפיות, לחוסר כוונה.

2.
פיגוע

שמיים אפורים, למטה כבישים סדוקים, קולות צרודים, שש שנים
מתהלכים בתוך ענן בלי מלאכים,
שש שנים של פיגוע.
לפי המנגינה והמילים , חסרי תקווה, מתהלכים ברחוב מאמינים
שהסוף מחכה בפינת הרחוב,  אי אפשר לקבוע כיון, אי אפשר להתחיל
ללכת שמראש היאוש מנצח, והסוף מוכתב מטעם.
שרועים בהלם טוטאלי. כותבים צוואה בלי מילים, את מה נוריש, למי
נוריש, בסופנו יכתב
"הלכו בטרם עת".
שש שנים של פיגוע, מאמינים שהיו אלה צירופי מקרים, שהיו אלה
אבנים שנזרקו ועוד מעט נטאטא את הכביש ונוכל להמשיך בנסיעה,
אבל השקט הזה, שהצעקה מפירה כול יום מחדש, המידרון התלול, חסרי
תקווה, יאוש כמו זקן גדל על פנינו, הפכנו זקנים כבר בנעורינו,
תינוקות נולדו חסרי כול, נזרקו אל המאבק, מוצגים כמו שלט
פירסומות במעבר בין הכוונות לנחלות, את דמעותיהם אספנו שיהיו
לנו עדים.
שמיים אפורים, מעיינות המים מתרוקנים, ילדים מכוסים צלקות
מכול, אימהות צורחות ברחובות, מי אנחנו, למי נשארנו, דרך היתה
ועכשיו פיגוע.
שש שנים פיגוע, מן הלילה ההוא, חשוך, בכינו את הדמעות עצרנו,
אבל הפור נפל, המידרון רק החל.
שש שנים מסתובבים בהרגשה שיכל להיות אחרת, בהיסטוריה שעוד לא
נכתבה היה לנו יותר טוב,
את עץ התאנה כרתו, את הגפן השארנו צל לכלבים, מה שלמדנו לא
ידענו להנחיל, ואדמה צעקה עוד ועוד אליה הבאנו את בנינו.
עוד תקווה נרמסה, אם רק היינו יודעים מה טוב.
שמיים אפורים, מצבות מלאות עשבים, את הרוח יכלנו לשמור אבל
הנשמה, איפה הנשמה, שומע יללה, איפה הנשמה?
פיגוע.
פיגוע של שש שנים, חסרי פנים מסתובבים בחצרות הבתים אנשים
עייפים, לא מקשיבים למנגינה, לא מבינים את המילים, אם רק ידענו
לשמור על הקצב אולי היינו יכולים להמשיך.
מסך שלום עליו כתובות המילים מתכסה בדגלים שחורים, מול הסיוטים
הנפנו דגלים לבנים, ושקט עכשיו אולי עוד מעט תבוא הסערה,
נתעורר מהפיגוע, נצא נקיים, בלי אבק עלינו, בלי זקן אבלים, נצא
לבנים, גלימה לבנה וזר על ראשנו.
אבל בנתיים פיגוע. שירי אבל  מנה ראשונה על צלחתנו, דמעות
וכעס, ויכוח שלא נגמר, דם על הידיים וזעקות הצער, שום דבר לא
נגמר, פיגוע אחד מתמשך, ניתוח שנכשל.
צעקת אחים, איפה אבא? איפה אימא? הכול מתפורר, 100 שנים בנינו,
שש שנים הרסו הכול ואולי היה זה לילה אחד. לילה אחד בערב, יצר
ההרס העצמי גבר על הכול ומאז לא נרגע, מפלצת מסיוטי הילדים,
מסתובבת חסרת מנוחה, פתאום יוצאת הנקמה, פתאום נזכרים בשלל
שירי עבר, במילים שהתגלגלו על הלשון כמו ברכות שלום, נזכרים
בקול ושוכחים את הדרך, כאילו היו הם אנחנו אבל בעצם לא, ועכשיו
מתה גם התקווה.  
אדמה צועקת, אדמה בוכה, שמיים אפורים, כדור הרגעה לא יעזור כאן
גם לא נאומים על הכתב, ובנתיים
רדיו דולק, הגל השקט, לילה שחור יהיה פה מן הסתם, עוצר מציאות,
באמצע המדבר רוקדים אנשים, לשכוח מציאות שלמה, בשביל זה כדור
אחד לא יספיק, בבוקר הכול יראה, שונה מן הלילה, אבל מהר מאוד
יתברר שהמציאות שוב ניצחה, עוצר חלומות.
הראש צועק, הלב מוכן, פיגוע. מהלכים על פני רחוב שלם, בלי לגעת
בדבר. הכול נראה הרוס.
החלום נשבר.