לעיתים, כשאני מוצא עצמי מטיף מוסר למקק שאיבד כמה מרגליו, אני
תוהה מהי שפיות.
שפיות ושיגעון, כך אומרים, תלויים מעצם הגדרתם במוסכמות החברה.
הבה וניקח כדוגמא פילוסוף סיני עתיק בעל שם ארוך שאינו ניתן
להיגוי, בן המאה הכלשהי לפני הספירה. פילוסוף זה בחר להביע את
רגשי הערכתו לאל בביצוע קטעי חיצצור ארוכים ומרשימים ביותר,
תוך שימוש בנחירו הימני בלבד (ותוספת של אברי גוף אחרים, מעת
לעת). פילוסוף זה נחשב על ידי בני זמנו למשוגע לחלוטין (וחסר
כל יכולת מוסיקלית), ועל כן נזרק אל הנהר הצהוב כשפסל בודהה
קטן, משקלו כשישה עשר טון לערך, קשור אל צוארו.
כיום היה נחשב פשוט למטורף שעצם קיומו מסכן את שלום הציבור,
ושלושה אחים חסונים בשם יוהנס, יורגן והנס הקטן היו פוטרים
בזריזות את החברה מן הצורך לשאת את נוכחותו של פילוסוף נערץ
זה, שהיה זוכה ודאי לכינוי אקזוטי ומשעשע מפי העיתונות, למשל-
"אחד סיני עם נחיר גדול". המסקנה מאנקדוטה היסטורית זו היא
ששפיותו של פילוסוף סיני אינה דבר של מה בכך (כך אני טוען
בלהט, על כל פנים).

ובכל זאת: לעיתים, בעת שמתגלה לי במפתיע כי בחצי השעה האחרונה
ניהלתי עם עצמי דיאלוג בקול, אני תוהה מהי שפיות.
שהרי לו היה אדם הראשון פסיכי מטורלל על כל הראש, היינו גם
אנו, כולנו, פסיכים מטורללים על כל הראש, ואז היה איש שפוי
ומיושב בדעתו נחשב על פי דעת הרוב הפסיכי מטורלל על כל ראשו
לפסיכי מטורלל על כל הראש, ונשלח למוסד המתאים לפסיכים
מטורללים על כל הראש, שם היו מטפלים בו שלושה אחים חסונים בשם
יוהנס, יורגן והנס הקטן. זאת על אף כי, כאמור, מדובר באדם
מיושב לחלוטין, המקפיד על צחצוח שיניו מדי בוקר וערב, אולי אף
הרהר בנסיעה לביאפרה, עת צפה בזריחה בשעת ארוחת הצהריים. ומאחר
והרחקנו, רובנו, עד כאן, הבה נעשה צעד וחצי נוסף. מה מונע ממני
להניח, כי אכן היה אדם הראשון פסיכי מטורלל על כל הראש?
אגיד לכם מה מונע ממני להטיל ספק בשפיותו של אדם הראשון: תורתו
של הפילוסוף הסיני בעל השם הבלתי ניתן להיגוי, בן המאה הכלשהי
לפני הספירה- היא שמונעת ממני!
אכן, מחצצר בנחיר זה הוכיח, תוך שימוש במוסכמות יסוד לא
מקובלות (כגון: אני יושב משמע אני בים), את שפיותו של אדם
הראשון, וכמו כן של כל אדם במקום ה3n+2, בסדרה הנדסית עולה.
יש הטוענים שעקב עובדת היות שפיותו של אותו פילוסוף מוטלת בספק
(וליתר דיוק: עובדת חוסר קיומה של שפיותו בלתי מוטלת בספק), יש
לפקפק בממצאי מחקרו, מה גם שאיש לא הבין מעולם כיצד המשפט
"איני מוכן להיות חבר במועדון, שאינו מוכן שאהיה חבר בו",
מוביל למסקנה המרעישה כי אדם הראשון לא היה פסיכי מטורלל על כל
הראש.

אני, עבדכם הנאמן עד לגבול מסוים, במחקר עצמאי שערכתי, הגעתי
למסקנות שונות לחלוטין. ראיות מוצקות מצביעות על כך שאדם
הראשון נהג "לדבר עם אלוהים" לעיתים מזומנות, ואילו אישתו נהגה
לערוך שיחות נפש עם זוחלים. מכאן יוצא, כי אם לא היה אדם
הראשון פסיכי על כל הראש, הרי שהיה לכל הפחות פסיכי על רוב
הראש, מה שמחייב כי כולנו פסיכים על רוב הראש לכל הפחות, ולכן
אין כל מניעה מהטפת מוסר לחרק גידם או ניהול דיאלוג לא מעמיק
עם עצמך.
ואסיים במילותיו הנצחיות של סוקרטס, לאחר ששתה את כוס הרעל:
"          "