היום אני עדיין חי ומדבר
ויכול אפילו לכתוב
ואחרים אינם יכולים
ללכת או אפילו לנשום.

"היא ציפתה ללידת הנין הראשון שלה"

ואני בן שלא יכול ללדת.

"היה לו לב של זהב"

אני לא אוהב כמעט איש.

"הוא היה בדרך אל האוטובוס - רץ"

אני לא ממהר, אני תמיד הולך -
תמיד יש עוד זמן.

"היא השאירה אחריה בת יחידה"

לי עדיין אין חברה שתוכל ללדת, שתוכל
להזהיר אותי מפני התרעות, שתדאג לי
מתי שמצבי מתדרדר.

אף אחד מהם לא ידע על האירוע בדיוק
כמו שאני לא ידעתי ולהם כן הייתה אהבה!

אז מה יהיה מחר?