לשני,





שלום, אני לילך, ואני בוכה במשרה מלאה. כן, הבנתם נכון. המקצוע
שלי זה לבכות.
ולא, אני לא שחקנים באיזו סדרת דרמה, וגם לא בסרט או הצגה או
אמצעי בידור אחר. לי יש מקצוע הרבה יותר מכובד- אני בוכה גשם.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשהייתי בת... וואו, זה היה ממש
מזמן. אני חושבת שבדיוק הייתי בת 15, ככה, ארגנתי לי דרך
מיוחדת לחגוג את יום ההולדת.
אז כמובן שאמא הביאה לי בלונים, והחברה היחידה שלי גם. הן בעצם
היו ההתלבטות האחרונה שלי, מה שעיכב אותי לעשות את מה שרציתי
לעשות במשך הרבה זמן.
אז ככה. זו היתה תקופה ממש גרועה בשבילי, לחץ נפשי עצום מכל
הצדדים. אבא, שכבר מזמן גר בחו"ל ל"מטרות עבודה", החליט
סוף-סוף להתגרש מאמא, שניסתה לעשות לי הצגות כאילו לא אכפת לה.
החברה היחידה שלי עשתה בשכל והחליטה לעבור לצרפת. ההורים
המאמצים שלה הסכימו, כי להם, לעומת אמא שלי, בכלל לא היה חשוב
לשמור על קשרי משפחה. בלימודים היה לחץ אטומי, מבחנים כל שני
וחמישי, ו... הרגשתי נורא בודדה. נורא.
זו היתה תקופה שבכיתי כל הזמן, פשוט נונסוטפ. בביה"ס החזקתי
פרצוף של "הכל בסדר, פשוט תעזבו אותי בשקט", ומכיוון שבין כה
וכה אף אחד לא ממש שם עלי, לא היתה לכולם שום בעיה לעזוב אותי.
כך גם לחברה היחידה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר.
כשחזרתי הביתה הייתה פורצת בבכי, בדרך כלל מתרצת אותו בסיבות
שטותיות. "היה לי היום מבחן", "אין לי מה ללבוש", "הטלוויזיה
לא פועלת". אבל אמא שלי הייתה כל-כך עסוקה ברחמים עצמיים שזה
פשוט לא שינה לה, היא לא שמה לב בכלל. העדיפה לעבוד שעות
נוספות במקום להעביר אותן במחשבות על החיים.
אצלי, לעומת זאת, המחשבות הללו כיכבו במקום הראשון. מחשבות על
החיים והמוות. והמוות. והמוות. והמוות.
זה היה ככה במשך חצי שנה, אם אני לא טועה. חצי שנה של בכי. חצי
שנה של דמעות בלי הפסקה. חצי שנה של ניסיונות ללא-הצלחה  לנגב
את הפנים לאחר המקלחת. כל זה קרה עד יום ההולדת שלי.
ביום ההוא התייאשתי. השארתי את פני רטובות אחרי המקלחת ופניתי
לארון התרופות. אופטלגין, דקסמול סינוס, קלגרון... אין לנו שום
דבר רציני בית הזה?
ואז נזכרתי בבעיות השינה של אמא. הן התחילו כשאבא שלח את הטופס
של הגט בשביל שאמא תחתום, אבל כמובן אין כל קשר. כמובן.
פניתי לשידה הקטנה שליד המיטה של אמא והוצאתי את הקופסה. קופסה
קטנה וסגולה עם כתובית אפורה-כסופה באנגלית.
מלטונין, כדורי שינה.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שלא קראתי את כל ההוראות
ותופעות הלוואי שבפתק המצורף לאריזה. בדרך-כלל הייתי נוהגת
לקרוא אותם לפני כל שימוש, אפילו שאת חלקם כבר ידעתי בעל-פה.

הגעתי למעלה. זה כל כך שונה ממה שהייתם חושבים, אין לכם מושג.
הלכתי במסדרון ארוך ארוך והרגשתי כאילו מיליון מצלמות נסתרות
בוחנות אותי. כשהגעתי ברך אותי גמד קטן לשלום ונתן לי פיסת
נייר כסופה עם מספר. 286.
הייתה לי ברירה? אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. גמדים קטנים
עברו מידי פעם עם עגלות של שתייה ובוטנים, כמו דיילים במטוס.
כירסמתי לי מעט בוטנים, בוחנת במבט מסתקרן את האנשים שמסביבי,
כשקראו במספר שלי. 286.
"לילך דוידוב, בת 15 ושלוש שעות. נולה בבית החולים אסותא
בתל-אביב, ישראל. שם ההורים: דליה ואביב. אחים: אין. אחיות:
אין..." הגמדה שבדלפק המשיכה להקריא לי פרטים שידועים לי על
עצמי, ואני, מהנהנת להסכמה עם הפרטים, קיבלתי מידיה מספר
תמונות. תמונות שלי מלפני מספר דקות, באותם הבגדים שלבשתי.
ידעתי שהיו במסדרון מצלמות נסתרות. ידעתי.
הגמדה המשיכה לקרוא את הפרטים שבידה באותו קול מונוטוני ומרדים
ואני המשכתי להנהן אבל הפסקתי להקשיב. מה, אני צריכה שמישהו
אחר יספר לי מהו טעם הגלידה האהוב עלי? (וניל-עוגיות, אם אתם
מתעקשים לדעת.)
פתאום שמעתי קול שהקפיץ אותי. החזרתי את מבטי הרדום אל הגמדה,
שאחזה במיקרופון מיניאטורי וקראה בכריזה.
"תדרוך ל-286, תדרוך ל-286." תוך שניות אחדות בא גמד נוסף,
מבוגר יותר, וחייך אלי במבט ידידותי.
"עוד מתאבדת, הא? תביני, ילדה, היום זה כבר לא פשוט. פעם היו
מגדירים אתכם כמקרה מיוחד, והיו שולחים אתכם לגן עדן
כיוצאי-דופן. אבל היום... היום זה כבר סיפור אחר, ילדתי. היום
יש כבר מלא כמוכם. בנו לכם מחלקה משל עצמכם, תביני. כי בסך-הכל
אני רואה שלפי הרקורד שלך את בסדר גמור. צמחונית, מתנדבת. אה,
לא, סליחה, זה התנדבת. בלשון עבר. העיניים שלי הן כבר לא כמו
פעם.
תראי, ילדה, אם לא היית מתאבדת היית עוברת במסלול הירוק, ישר
לגן עדן. אבל הרי הרגת בן-אדם וזוהי... זוהי בעיה, ילדתי. אני
משער שנעביר אותך למחלקה המיוחדת. רק תני לי לחשוב בדיוק
לאיפה..."
פתאום הוא שלח את ידו אל פני, וניגב דמעה מעליהם. עד היום אני
לא מבינה איך הם לא התייבשו תוך שלוש שעות של המתנה.
"בכיינית, הא? זה ממש מעולה, ילדתי. הנה, מצאתי לך מקום מעולה.
תנאים טובים, בדיוק לאנשים מסוגך. את תאהבי להיות שם. בואי
איתי, ילדה," הוא אחז בידי והוביל אותי לדלת קטנה עם ציור של
עננים. הייתי צריכה להתכופף כדי לעבור שם.

הגמד צדק. המקום שבו אני גרה עד היום היה בדיוק בשבילי. מפעל
לייצור גשם, בו גרנו ועבדנו. עבדנו בבכי.
בתחילת החורף היינו מתחילים לבכות. שלא תחשבו שהגשם הוא הדמעות
של אלוהים, לא ולא. הגשם זה הדמעות שלנו.
הייתי הצעירה מכולם. חבריי לעבודה היו כאלה שחיו חיים מרים,
עצובים. אנשים שהתאבדו בשואה, במלחמות. נשים שבעליהן היכה
אותן. סבים שילדיהם נטשו אותם. סתם אנשים שהרגישו שאין להם
מטרה בחיים, שממילא הם בוכים ברוב שעות היממה. אז למה לא לנצל
את הדמעות שלהם למשהו מועיל?
אז כמו שאמרתי, במשך החורף אנחנו יושבים, מכלי שתיה עצומים
מימיננו, מכלים לאיסוף הדמעות לעננים משמאלנו.
עובדים במשמרות. אני בחרתי את משמרת הלילה, אפשר להסתכל על
הכוכבים. אתם לא יודעים כמה בכי טמון במראה הלילה המנצנץ.
'ובקיץ?' אתם בטח תוהים. 'בקיץ הרי לא יורד גשם'.
באמת, הקיץ היא העונה הנוראה ביותר. בקיץ שולחים אותנו
לכדור-הארץ בתור רוחות, שנוכל לאגור מאגרי עצב חדשים. שולחים
אותנו להתבונן בעולם העצוב שלנו. באנשים העניים, שהורגים אחד
את השני בשביל פת לחם. באנשים העשירים, שאולי חייהם אפילו יותר
עצובים משל העניים, מכיוון שרובם כל-כך בודדים, בודדים כל-כך.
אני מביטה בכדור-הארץ מלמעלה ורוצה לשנות. אני כבר לא בת 15
(בטח חשבתם שמפסיקים לגדול כשעולים לשמיים... תחשבו שוב. כולנו
כאן מזדקנים עד שמגיעים לשיבה טובה ואז נולדים מחדש). אני כבר
לא נערה צעירה ובודדה, ואילו רק הייתי חיה עכשיו  יכולתי לעשות
כל-כך הרבה דברים... הרי יש כל כך הרבה מה לשנות בעולם. אבל
לי... לי יש עוד 60 שנה לחכות עד שאיולד מחדש. עד אז כל שנותר
לי לעשות זה להתבונן בחיים ולבכות. לבכות במשרה מלאה.