בום!
טריקת דלת.
היא קפאה במקום, המומה ממה שהוא אמר לה.

אפילו פרור הבייגלה שנשאר תלוי בקצה השפה שלו לא הצליח להאמין
שהוא הולך לעשות את זה, שהוא באמת יעיז. סוף סוף הוא יגמור עם
זה, הגיע הזמן. אחרי מה שהיא עשתה לו, הוא כבר מזמן היה צריך
לעזוב אותה.

היא לא ידעה מה לעשות, איך לפצות אותו, איך לגרם לו לסלוח לה.
היא לא התכוונה, זה היה בטעות, זה פשוט קרה. זה לא היה
בשליטתה. זה היה פשוט חסר-משמעות עבורה. היא אמרה לו את זה,
הוא לא האמין.

חסר משמעות? איך זה יכול להיות חסר משמעות?! לדבר כזה יש
משמעות, הוא היה בטוח. היא ציפתה שהוא יאמין לה? אין סיכוי.
והוא אהב אותה כל כך... איך היא יכלה לעשות לו את זה? הוא
התיישב, החל לבלוס בייגלה בתור פיצוי נפשי.

איך הסכמתי? איך?? איך??? הוא כל כך יפגע מזה, היא היתה
משוכנעת. איזו שטות היא עשתה, היא ידעה שהיא תצטער על זה.

הוא אוהב אותה. הוא כל כך אוהב אותה, שהוא מוכן לסלוח לה שהיא
כבר לא מצלצלת, ופעם ב- נזכרת להדביק לו נשיקה על הלחי. נכון,
הוא קצת נעלב שתשומת הלב שלה מתחלקת בינו לבין הבנזונה ההוא.
אולי הרבה נעלב. אולי המון. וההוא, לו לא אכפת. שוכח הכל כשהיא
עושה לו צמות בשיער, החברה שלי. אבל אני אוהב אותה... הוא באמת
אהב אותה.

היא יודעת, היא יודעת שהיא תצטער על זה. הוא מנשק כל כך טוב,
ההוא עם הצמות בשיער, שהיא עשתה לו. אבל... החבר שלה, הוא לא
מקדיש לה צומי. היא רק רוצה לגרום לו לקנא קצת... היא עוד
תצטער על זה. ההוא עם הצמות העביר לה חתיכת בייגלה בנשיקה.