אני מרגישה כמו בבועה בתוך המון של אנשים
והם רצים. לאן הם ממהרים?
כולם חולפים על פניי,
דמויות חולפת מול עיניי,
ואני בשקט שלי מנסה להבין.
המפלצות הגדולות נכנסות ויוצאות,
מעלות ומורידת את הדמויות
והכל עובר לפניי כמו סרט ישן.
איש יפה מושך את עיניי כפוקוס לכמה שניות ונעלם.
נראה כאילו לכולם אכפת רק מעצמם,
לא מסתכלים לאחור, ובטח שלא לצדדים,
לא עוצרים רגע לנשום, להגיד שלום.
המחוג בשעונם מסתובב בקצב כפול.
אז איך בתוך כל השקיעה העצמית של האנשים
יש רעש כה מטריד?
צלצולי פלאפונים שאף אחד לא משתיק
שירים שבוקעים מתוך ההמון המחניק
בכי ילדים שאיבדו את אמא
ועדיין כולם צועדים קדימה.
אנשים עוברים על פני קבצן בפינת הרחוב כבשגרת חייהם.
מאז ומתמיד הוא היה כאן,
והוא יהיה כאן גם מחר.     האמנם?
אנשים, שחייהם הקשים מצולקים על פניהם, חוזרים מהשוק, עוברים,
ונעלמים בהמון.
איש לא שם לב לאיש
ונראה, שאפילו אם הייתי אלוהים
לא היו שמים לב אליי
אבל מצד שני, אם הייתי אלוהים
הייתי נוטעת באנשים קצת שקט נפשי
ולוקחת מהם בלי לחשוב פעמיים את האנוכיות
מראה להם את היופי שבחיים
אבל בנתיים, אני לא אלוהים.

שאלות רבות כל כך בדקות מעטות כל כך
זה לא מתאים לי עכשיו.
אני קמה ומצטרפת לשגרה.






                                                       
                                                         
תחנה מרכזית נתניה
                                                           
 נובמבר 2001