טל, יש לך שער סגול, כבר אמרו לי.
מה אתה חושבים, שאתם מחדשים לי משהו. טיפשים. נולדתי ככה, אני
אומרת, אבל אני לא בטוחה שזה נכון. אני אף פעם לא משקרת, אבל
המילים שלי מתגלגלות לפעמים בלי שליטה , כמו בועות מוגזות
שחייבים לירוק החוצה.
הוא מתכהה עם הזמן, השער שלי. תוסס כמו יין ישן. עד לא מזמן כל
היין והבירה והטקילה והאלה נראו לי די אותו הדבר. מגלגלים על
הלשון דופקים ת'ראש וקמים עם האנג-עובר. אבל אני, אני אולי
שתיתי פעם אחת יותר מדיי, והתחלתי לחיות חיים שיכורים הזויים,
לחיות בהאנג עובר, איפשהו בילדות מיץ ענבים שלי.
טיפה, ועוד טיפה, טיפות סגולות של טל.
אם ישנתם פעם בחוץ ונתתם לטל של הבוקר ליפול לכם על הפנים,
והוא היה סגול ומתוק, אז אתם יודעים מה זאת ילדות של מיץ
ענבים.
זה כאילו אומר שאתם אף פעם לא תדעו, וסביר להניח שזה גם לא ממש
משנה לכם, בהנחה שאין באמת בעולם נחלים זורמים של תירוש.
אז טל זאת אני, והיום החלטתי שהייתה לי ילדות דפוקה, שבכיתי שם
הרבה יותר מדיי, שאנשים שבאו מבית כמו שלי אמורים להיות דפוקים
לחלוטין, ושבכלל הייתי שותה סירופ לימון ממותק מהעדר תקציב.
זה כנראה משפיע איכשהו על גיל ההתבגרות השתוי שלי. שהרי עכשיו
אני יכולה להרשות לעצמי כמה מיץ ענבים שאני רוצה, ובכל זאת אני
יודעת מה זה לחיות בהאנג עובר מטושטש והרסני. לחיות בהאנג
עובר... לחיות בהאנג עובר זה לקום תמיד עם התחושה שלא ישנת
מספיק, זה להתחרפן לחלוטין בכל רגע נתון לנוע מפרצי צחוק
לא מזוהים לדכאונות אפלים בצהרי יום בהיר. זה נשימות
חנוקות מבולבלות, זה כשהרצון לנוע ולרקוד מתערבב עם הרצון
ליפול ולהרדם, תשוקות החרמנות מתערבבות עם המחשבות
האובדניות ועם חוסר היחס התמוה אל השעמום שמצטייר פה בצורת
כיתות מרובעות לבנות. זה לרעוד ולבכות ולצחוק וסתם, בלי
סיבה. זה כשהכל שמח ועצוב בו זמנית, והכל הוא שומדבר,
ושומדבר כבר לא חשוב.
באמת שאני רואה מטושטש. אתם לא יכולים להבין את זה, אבל
לפעמים, בלי שום סיבה, יש לי סחרחורת, ושומדבר לא יציב,
כאילו לקחתי שאכטה יותר מדיי ארוכה של נרגילה בטעם דובדבן.
ויש אויר, יש אויר, אבל משהו בראש שלי מחפש את התחושת ריחוף
הזאתי, תחושת כבדות, הבזקי כאב. והמילים שלי מתבלבלות והמצבי
רוח מתחלפים ואתם קוראים לי מטורללת ולרגע אכפת לי. ורגע אחרי
כבר לא, כי אני יודעת שככה אני וככה גדלתי להיות ואם אני
צוחקת ובוכה מהסיבות הטיפשיות שלי אני לא מצפה שתזדהו ולא
שתבינו, וכששום דבר לא מעניין אותי הכל נהיה גם הרבה פחות
חשוב. משעמם לי. לא שותה, סחרחורת, ריגושים רגעיים. משעמם
לי. אל תשתה, ריגושים מזוייפים. אל תחבק אותי ככה, רק
בשביל להגיד אחר כך שאנחנו לא מתאימים, ושאני לא הטיפוס שלך.
מוזרה מדיי.
לחיות ככה זה כשאתם שואלים אותי תמיד, תמיד מקוריים, שואלים מה
שתיתי. המתקדמים שבינכם גם ישאלו מה עישנתי, או כמה אקסטות
לקחתי.
בילדות של מיץ ענבים הכל היה הרבה יותר פשוט. השיגעון היה עוד
מילה בטלויזיה, יין היה עוד משקה מר בארוחות של גדולים.
הדיבורים על קפיצה מהחלון בחדר שבקומה הראשונה היו רק בשביל
הצומת לב של אבא, ואת יצר המגע סיפקנו בריקודי סלואו במסיבות
כיתה.
תמיד העדפתי מיץ ענבים. זהו סוג מוזר של ילדות, הסוג המיוחד
שלי, לצד ילדות של שמנת, ילדות של מיץ תפוזים, ילדות של חגורות
וילדות של חציר.
יש אנשים שנדמה שנתונים לחסדי העולם הזה, לא מסוגלים לעצור את
ההשפעה.
נער טיפש שחיבק אותי והיה שיכור.
ואני טיפשה וחיבקתי אותו ושיכורה לא הייתי אולי כי כבר
התרגלתי להיות ילדה של מיץ ענבים.
מה, האלכוהול גרם לך לאהוב אותי? והאנשים שבלבלו לך בשכל אחר
כך  גרמו לך פתאום לא?
תמיד הכל היה מסובך. אבל עכשיו המתוק שונה, ופתאום התרגלנו
לדברים אחרים. פתאום גדלנו, לאט. פתאום יש נוסטלגיה,יש כאב,
פתאום חושבים על הילדות.
טל, את קרועה, את מסוממת, כבר אמרו לי.
אני מחייכת אל אנשים טיפשים שלא מבינים ילדות של מיץ ענבים ולא
רואים נחלים סגולים שוצפים את הקרקע.
ילדות עשוקה של מיץ ענבים הייתה לי, ובגרות מזויינת של
אלכוהול.
בלי לשתות טיפה.