הוא אמר לה ש 'בטח אני חוזר'.
הוא אמר, והיא האמינה. היא קרסה תחת עומס הרגשות כלפיו, אבל
עדיין האמינה.
הוא כתב לה מכתבים כל הזמן, מתאר את החיים שלו שם, את עוצמת
רגשותיו כלפיה. הכל שקר.
והיא שופכת עוד בקבוק בירה, עוד טקילה, עוד בקבוק יין
אדום-לא-יבש לטיפול הכבד שלה.
היא הלכה המון פעמים לשבת במקום ההוא בו הם נפגשו.
שם, מתחת לכוכבים, כשהיא ראתה אותו יושב קרוב למים עם סיגריה,
ולבד. היא בהתה בו שעות, ואז הוא קם לעברה. היא כל כך שמחה, כל
כך שמחה.
ובטח שהוא יחזור, הוא הרי אוהב אותה, ואהבה תמיד מנצחת, כמו
שאפשר לקרוא ברומנים זולים או לראות בסרטים אמריקאיים
שמאלציים. ואפילו יערית האמינה שהוא יחזור, מצד שני יערית
מאמינה בכל דבר.
אבל הוא בינתיים נשאר שם, כותב לה מכתבים בריח האפטר שייב שלו,
למרות שהוא בקושי מצליח לגדל זקן.
שבועות שלמים עברו, היא התחילה לשתות הרבה תה ולשבת בבית,
מקשיבה לשירי אהבה שהוא הקליט פעם.
היה לה טוב והיה לה רע. היא התפרקה, התמלאה והתרוקנה פה ושם
במסיבות אלכוהוליות עד שהנימים הקטנים בעיניים שלה האדימו,
מאיימים להתפוצץ כל רגע. הרחיקה מעליה את כולם, כאילו היו נגע
רע, טפילים. כאילו מקורביה ניסו לגנוב ממנה רגשות, למרות שהיתה
מצוידת בעודף מאלה.

זה מצחיק, נדמה לי. איך האמונה עיוורת, איך האהבה עיוורת. זה
לא הצחיק אותה. זה מאוד שעשע אותו. היא שם, יושבת לבד בבית,
מדי פעם מזדיינת בחשאי ואחר כך מרגישה רגשות אשמה, בעוד שהוא
יושב לו עם הג'וינט שלו בבית, מנגן על הבאס שלו, משמאלו
בלונדינית, מימינו ברונטית.
ובטח שהוא יחזור, הוא אוהב אותה ואהבה מנצחת.

הוא אמר לה ש 'בטח אני אוהב אותך'.
הוא אמר, והיא התחילה להפסיק להאמין.
היא ידעה שהוא מעוור אותה, האמת היתה קרובה. הוא שיקר לה והיא
האמינה, וזה גרם לה להרגיש אפילו יותר גרוע.
היא ניסתה להזכיר לעצמה, איך הבטיחה לעולם לא להתאהב בחבר
להקה, לעולם. ואז היא הקפיצה עוד טקילה, שוטפת את הזכר שלו
ממנה בצורה הכי יעילה שהיא מכירה.
שוטפת את זכר המגע שלו, הידיים שלו שתמיד היו חמות, זה הרגיז
אותה. שוטפת את המילים שלו, השקרים שלו. שוטפת את הזין המכוער
שלו מתוכה. מנקה את האינטימיות הרוחנית שלה מהנוזל הצורב שלו.
ובטח, בטח שהוא יחזור. השאלה היא איך הוא יחזור. היא עוד
האמינה שיחזור, רק לא אליה.
היא דווקא תשמח לראות אותו, נדמה לה. זה יכול להיות נחמד.

בטח. בטח שהוא חזר. בארון הוא חזר. היא טיפלה בסידורי ההלוויה.
הבלונדינית והברונטית לא באו לחלוק לו כבוד אחרון. אמא שלו
באה. היא לא ידעה איך לומר לה שהיא מתנצלת. איזה בן יש לה,
איזה בן.
באותו הערב היא יצאה לפאב והתפרקה קצת. היא באמת התפרקה. היא
שתתה עד שהקיאה, ואז כשהתנקתה לחלוטין מכל זכר שלו, בכתה, כמו
שלא בכתה שלוש שנים, מאז שעזב אותה בשביל להיות
באסיסט-מסומם-סרסור-מפורסם באמסטרדם. כן, בטח.