אני והוא ישבנו בחדר שלי, כרגיל. נראה  שהחיים שלי מסתכמים
בהליכה לביה"ס (לא סדירה במיוחד, דבר שיגרום למורים שלי לעשות
בי לינץ' בקרוב),ודיבור בטלפון של חצי שעה עם לילך שבו אנחנו
מדברים על משמעות החיים בלה בלה בלה המשמעות של סוזאן של
ליאונרד כהן בלה בלה בלה מה היו הכוונות האמיתיות של ההורים
שלה בזה שהם שלחו אותה לפנימייה בלה בלה בלה ולבסוף (!) היחסים
שלי איתו.
היחסים שלי איתו, מדע בדיוני של ממש. הפסקתי את הניסיונות
להגדיר אותם.ידידות? חברים? מי שם זין. דבר אחד אני יודעת: לא
עבר יום אחד שלא ישבנו ביחד בחדר שלי מקשיבים למוזיקה, מדברים
ושותקים.
וזה לא יום שונה. אני שוכבת על המיטה והאף שלי מוצמד לכרית
והספקת  חמצן שלי מתחילה לאזול, הוא יושב על הפוף ותוקע עיניים
באחד מספרי 'איפה אפי?' האלו, שצריך לחפש את אפי שתמיד לבוש
בסוודר של פסים אדומים לבנים. שנינו מקשיבים (למרבה הפלא)
לגרין דיי.
התחלתי לדבר.
- נו אז מצאת אותו? שאלתי.
- את מי?
- את אפי.
- אה. אז לא.
- אתה יודע מה הבעיה איתך?
- שאני אגואיסט אידיוטי מגעיל.
- בין השאר. אבל לא לזה התכוונתי.
- אז מה?
- אתה לא ספונטני.
- אני?! הוא אומר בהתפלאות ומעיף את אפי לעזאזל.
- אתה.
- אני לא ספונטני? הוא מתכחש.
- כן, וכדאי שתתחיל להתמודד עם זה. אתה אפור לגמרי.
- אני ממש לא כזה ואני עוד אוכיח לך.
- Try me.
- Don't worry, I will
- אוקיי
ובזאת נגמרה השיחה שלנו. ישבתי שעות בחדר אחרי שהוא הלך, עשיתי
אינספור דיונים עם לילך על מה הוא התכוון שהוא אמר שהוא הולך
להוכיח לי. לילך אומרת שהוא בטח מתכוון לזה שהוא לשם שינוי
יוציא את האצבע מהתחת ויתחיל להיות רומנטי כמו החבר שלה, אסף,
שלוקח אותה לכל מיני טיולים לאור הירח, כותב לה שירים על
אגרטלי בדולח ואחר כך מזיין אותה על כר דשא רענן. אני מאוד
מקווה שזה לא המצב, אני לא רוצה שישוו  אותי לאגרטל בדולח.
כעבור שבועיים, הטלפון מצלצל:
- הלו? אני עונה.
- בואי אלי עכשיו.
זה הוא מדבר.
- מה קרה? משבר לאומי? נגמר החשיש?
- לא. נעשתי ספונטני.
- הו יופי, אגרטלי בדולח.
- מה?
- לא משנה. למה אני צריכה לבוא אליך?
- כי ככה. יש לי משהו להראות לך.
- אני באה.
- אני מחכה.
מה אני אגיד לכם, תפסתי את המעיל וטסתי החוצה. יצאתי וראיתי
שגשם הולך לרדת. אני חולה על גשם, אבל במקום לחכות ולהריח את
הריח של הגשם מתקרב דילגתי מעל ילדים ורצתי ליד מבוגרים שבטח
חשבו שאני פסיכית. לא אכפת לי, זה כיף להיות משוגעת.
בחדר המדרגות שלו, הנחתי את הידיים על הקיר הקר, מסדרת את
הנשימה. צלצלתי בפעמון והוא פתח את הדלת.
- בואי, נוסעים.
- הגעתי עד כאן ועכשיו נוסעים?
- ספונטניות.
- אהה.
הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי, חשבתי.
- את תהני.
- אני מקווה.
לקחנו מונית והוא אפילו לא אמר לי לאיפה נוסעים, רק לחש לנהג
באוזן. הייתה דממה. ציפיתי מהנהג שידבר אבל לשם שינוי, בניגוד
לקוד המוסרי של נהגי המונית, האיש לא צייץ. כנראה שהוא מרגיש
את המתח באוויר.
הגענו. כבר ירד גשם ככה שלא שמתי לב איפה אנחנו בכלל, על אף
הסקרנות הבלתי נשלטת, ופשוט טסתי לדלת הקרובה כדי לא להיות
ספוגה במים. הוא שילם לנהג ורץ אחרי. הגעתי למקום מבטחים יבש
ופתחתי את העיניים. הטרמינל של שדה התעופה בן גוריון.
- וואו! לא צפוי לחלוטין. אכן הספונטניות משתלטת.
- אני אוהב אותך.
- אני לא מגיבה.
- זה לא משנה. אנחנו טסים.
- אתה צוחק איתי, תקופת מבחנים עכשיו, לא ארזתי, ההורים שלי
יהרגו אותי, לא הודעתי ללילך.
- תשתקי. רצית ספונטניות, קיבלת ספונטניות.
- חשבתי בסגנון שקיעה בחוף הים, לא חשבתי בסגנון לטוס.
- תוותרי לשם שינוי על האחריות שלך לחברה. אני מכיר אותך ואת
בנאדם נהדר אבל את כובלת את עצמך. למה?
- כי...כי...אני לא יודעת.
- בואי, הטיסה שלנו יוצאת בקרוב.
- הזמנת מקומות?
- לא, יש לי תחושה.
ישבתי בכיסאות והוא הזמין כרטיסים. החלטתי שהחלקתי סופית על
מעט השכל שנשאר לי. אני טסה לחו"ל ואין לי אפילו זוג תחתונים.
אני טסה לחו"ל עם החברידידבנאדם שאוהב אותי ואין לי כסף. אני
טסה לחו"ל ו, נחשו מה, אין לי שום מושג לאיפה או לכמה זמן. הוא
חוזר.
- לאיפה טסים?
- אני לא יודע.
- אבל כרגע הזמנת כרטיסים, אתה חייב לדעת.
-  הזמנתי לפי מספר טיסה.
- יופי, אני נוסעת לאפריקה המשוונית.
- יש מקום כזה?
- אולי.
- רוצה משהו לשתות?
- קולה. יש לך כסף בכלל?
- לקחתי את החשבון שלי.
החשבון שלו. שהוא היה קטן, אני זוכרת שהוא סיפר לי, כל בני
המשפחה שלו שמו לו כסף בחשבון כל יומולדת. הוא בא ממשפחה עשירה
למדי אבל הוא בוחר להסתובב כמו כל אחד אחר. והוא אף פעם לא לקח
את הכסף הזה. זה חשבון שהוא יכול למשוך ממנו כסף עם כרטיס
אשראי, לא כמו החשבון שלי שהוא בשביל אוניברסיטה ואני צריכה
להיות מעל גיל 18. זאת הפעם הראשונה שהוא משתמש בו. הפעם
הראשונה.
- את החשבון שלך? אמרתי בתדהמה.
- את החשבון שלי.
הוא הלך. ישבתי על הכיסאות של הדיוטי פרי, מסתכלת באנשים
שעוברים עם המזוודות, מתחילה לשמוח שלא היו לי כאלו ושהוא כבר
לקח לי את הדרכון מהבית, בדרך קסמים. תמיד טיסות זה כל הקטע של
התכוננות לבדיקת דרכונים, בדיקת מזוודות והפעם הוא דאג לכל.
הוא חזר ובידיו פחית קולה ושקית של סטימצקי. הוא מגיש לי את
השקית.
- מתנה.
היה בשקית ספר של 'איפה אפי?'.
- אתה מדהים אותי.
- את לא יכולה להגיד את זה, נכון?
- את מה?
- שאת אוהבת אותי.
שתקתי.
עלינו לטיסה ועדיין ירד גשם, אבל גשם קל, כאילו שהשמיים לא רצו
להרוס לי את החוויה ונתנו לנו לטוס. ישבתי בכסא, עכשיו כמעט
במצב קטטוני שקלטתי את גודל המעשה. לא אכפת לי, לא אכפת לי.
- נו?
- מה נו?
- אני ספונטני?
- מאוד, אמרתי וצחקתי שקלטתי שעדיין אין לי מושג לאיפה אנחנו
טסים. לאיפה טסים? שאלתי.
- הממממ בואי נראה.
הוא מסתכל בכרטיס וצוחק.
- נו אז לאיפה?
מרוב צחוק כבר דמעות יורדות לו. הוא לא מסוגל לדבר אז הוא
מצביע על הכרטיס. אני מסתכלת, יעד טיסה: סקוטלנד.
- מה כ"כ מצחיק?
- שלרגע הייתי בטוח שהיה כתוב שם אפריקה המשוונית.
- יש לך דמיון פרוע.
הגשם עוד ירד על חלונות המטוס שהסתכלתי החוצה. ושהמטוס המריא
הרגשתי הרגשה לא נורמלית של טירוף. רציתי לצעוק כי שאתה צועק
אתה נותן חתיכה קטנה ממך לכולם. צעקתי. הדיילות הסתכלו עלי
במבט חשדני ביותר וכל הנוסעים נראו מפחדים, אבל לא הפסקתי. זה
כיף להיות משוגעת. הוא הסתכל עלי. הרגשתי חופשיה. הוא חיבק
אותי, ונשארתי איתו בתנוחה הזאת.
כל הטיסה הסתכלתי בספר וחיפשתי את אפי.