עיניי מתבוננות,
דרך שמים.
הן נהיות אפורות,
מצטברים שוב המים.

הגשם שוטף,
הארץ נרטבת.
הקור עוד שורף,
נרצחת מולדת.

הטיפות שנופלות,
מכסות את הכל.
מסתירות ת'דמעות,
שלא הפסיקו לנזול.

מטהרות את המסך,
הכיסוי של חיינו.
אך הסבל נמשך,
מציף את לבנו.

העצים שורקים,
דמעות של ילדות.
מחבלים טורקים
דלתות של תמימות.

בלילה שגרתי,
החיים נחגגים.
ועוד משבר חברתי,
תוקף ילדים.

ועיניי עוד בוחנות,
דרך שמים קודרים.
הן הפכו חשוכות,
וכמותן העננים.