לא רוצה יותר לברוח
רוצה להשתחרר.
אך ממי אשאב ת'כוח?
מתי זה ייגמר?

העצים נבלו כולם
ונפשי בצד נודדת
העתיד שלי קיים
אך שמחתי  מורדת.

בלי להבין את החיים
ממשיכה אני לשאול.
לילותיי כבר לא שקטים,
מתחילה אני ליפול.

בבדידות מרה פוסעת,
בין שבילי האכזבה.
לאן לפנות איני יודעת,
אז פונה אל הכתיבה.

העט הפך לחברי,
השירים הם כל חיי.
מחכה עוד לאושרי,
שישכיח את כאביי.

הדיו נמרח על דף לבן,
מלכלך ברגשות.
והכאב נסתר, ביישן,
הופך לאותיות.

השיר גמור כמעט,עצוב
כי כרגיל אני חושבת-
שהוא נמוך, טיפשי, עלוב,
שוב אותו איני אוהבת.