אפריל 2003
טוב, אז מצאתי סוף סוף שותפה חדשה לדירה - נעמי. עד כה התרשמתי
שהיא בחורה טובה, שקטה, מתעסקת בעיקר בעניינה ובסך הכל שנינו
מרוצים מהסידור. נראה שלא יהיו בינינו בעיות או חילוקי דעות
ואנחנו מסתדרים יופי.

ינואר 2004
קרה דבר מאוד קשה, ונעמי עברה תאונה. היא החליקה בחדר המדרגות,
נפלה וחבטה את הראש בקיר. נראה שמישהו בבניין שפך איזה חומר
ולא ניקה אחריו. מזעזע.

זהו יום עצוב.

מרץ 2004
מאז התאונה, נעמי סובלת מהזיות קשות, בלבול, פחדים לא
רציונליים, אובדן זיכרון ותופעות לא ברורות נוספות. אין ספק
שמדובר בבנאדם אחר. נעמי שלאחר התאונה לא מסוגלת לעבוד,
וכתוצאה מכך גם לא לשלם שכר דירה.

נעמי תשאר בזמן הקרוב בדירה, עד שההורים שלה ימצאו סידור הולם
עבורה.
בנתיים, אני אשלם גם את חלקה בשכר הדירה. אני פשוט לא רואה
אפשרות אחרת בזמן הקרוב. המצב שלה ושל הוריה באופן כללי כרגע
מאוד לא פשוט ואני ממש מרגיש צורך לעזור. יהיה בסדר...

יולי 2004
ככל שהימים עוברים, זה לא הופך להיות קל לחיות עם נעמי. המצב
שלה מחמיר, והיא דורשת יותר ויותר תשומת לב. לעזאזל, אני לא
נולדתי להיות אחות סיעודית.

לפני כמה ימים, חזרתי מיציאה בערב יחד עם בחורה ומצאנו את נעמי
שוכבת על הספה מייללת, באמצע התקף חריף כלשהו, ממש אומללה.
הרגשתי הכי רע בעולם. איך הגעתי למצב הזה?

מילא הייתה בת משפחה שלי, או חברה הכי טובה, אבל אין לי תרוץ
מהסוג הזה. היא סתם בנאדם שאיכשהו מסלול החיים שלו פגש את שלי,
ויצאנו שותפים לדירה. ההורים מעוטי היכולת שלה לא חיים זה עם
זו, לא מראים דאגה יתרה לבתם ומתעכבים עם הסידור עבורה, על אף
תחינותיי. גם החברות שלה הולכות ומתמעטות וכבר כמעט לא רואות
אותה. חלקן אפילו כועסות עלי מסיבה שאיני מבין.

ואצלי סימני השאלה הולכים ומתרבים. אני אומר לעצמי שאני בנתיים
אסתדר עם נעמי; עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש.

נובמבר 2004
היא אהבה רק קומדיות, ורצוי אינפנטיליות ופשוטות נוסח הסרטים
הישנים יותר של ג'ים קארי, שלא דורשים התעמקות יתרה בפרטים
ובטח שלא ברגשותיהם של בני האדם. אפשר להניח לחלק גדול מהתאים
האפורים לצאת לחופשה ופשוט לבהות.

מיהרתי להפנים את חיבתה זו, ושכרתי כל שבוע בוידיאו לפחות חצי
תריסר סרטים, רק שתראה בשקט ותניח לי ללמוד.

נובמבר 2004
נעמי ישבה מול הטלוויזיה. הצטרפתי אליה אחרי יום ארוך בעבודה.
נעמי אמרה שיש איזה סרט טוב בערוץ הראשון.
לראות קומדיה עם נעמי - זו טרגדיה אמיתית. היא צחקה בזמנים לא
הגיוניים, מילמלה אל הדמויות בסרט, כעסה על השחקנים, ותמיד
תמיד, בכתה בסוף כשהכל נגמר.

וכשאכן נגמר הסרט, נעמי כיבתה את הטלוויזיה ושרר שקט. אבל
אצלנו בסלון החלה הסצנה המרכזית. הכוכבת הראשית: נעמי. שחקנים
נוספים: עיניים, והרבה הרבה דמעות. ישבתי לידה וחיבקתי אותה
בעדינות, מנסה להרגיע אותה כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר באופן
מעט לקוני, מתוך הבנה שגם זה יעבור, כמו תמיד, ובכל זאת איני
יכול סתם להתעלם.

בעודי בוהה במסך השחור נעמי חדלה לרגע מלבכות והפנתה את מבטה
אלי. ואני, מופתע מעט, הבטתי בה, עדיין אוחז בה. מבטה ננעץ בי
כאילו מעולם לא ראתה אותי. שערה השחור היה מפוזר ומרושל אבל
באותו הרגע נראה היה שאין דרך טובה יותר לסדרו. ובכל זאת, היא
הושיטה את ידה להזיזו כדי שלא יפריע לעיניה, שממש לפני רגע
חדלו מלדמוע, והביטו ישר בעיני. ובפעם הראשונה בחיי, מוזר ככל
שזה ישמע, התפעמתי מזוג עיניים.

נדמה לי, שבחיי לא ראיתי צבעים כאלו, מבעד לסורגים של שיער, של
ירוק צהבהב וורוד משולבים ומצופפים כך יחדיו על פניו של אדם
כלשהו. הרגשתי איך קצה האף האדמדם שלה מתקרב לאט לאט לכיווני.
היא סילקה שוב שערות מפניה ובלעה רוק, והפה שלה נפער מעט, עד
שדמעה תוהה החליקה פנימה, והמבט שלה החליק לשפתיי.

והיא באמת יפה, חשבתי.
קמתי נבוך והתרחקתי.

ינואר 2005
אז התחתנתי עם נעמי. אולי מתוך רחמים, אולי מתוף אהבה. אולי
להניח מעט לייסורים שבשותפות הגורל שלנו. ואולי בעצם בגלל
שאני, יחד עם נעמי, איבדתי משהו באותו יום עצוב.