העכביש הזה ממש עצבן אותי. בטח קורה לכם שאיזה עכביש קטן
ושחור, אולי עם נקודות כאלה בצד, מעצבן אתכם. הרשת שלו עשויה
קורים קורים בשלמות מטרידה שכזאת, שגורמת לך נקיפות מצפון על
זה שלא ניקית אבק חודשיים. עכביש זה לא כמו שבלול, כזה חמוד עם
בית על הגב ופס רטוב ששרנו לו ברלה ברלה ונורא רצינו שיצא
החוצה, אבל אף פעם לא היתה לנו עוגה לתת לו. וואלה שבלול זה
ברלה וזה ממש ישן.

פעם הייתי רץ, ככה סתם ללא סיבה, לא בשביל הכושר, פשוט רץ. רץ
לכיתה, רץ לשתות משהו ולפעמים שאי אפשר היה להתאפק רץ
לשירותים. פעם היו לי כנראה הרבה דברים לעשות אחרת לא הייתי
רץ. כשאתה רץ אתה לא חושב וזה נחמד לא לחשוב לפעמים, אתה צריך
לנשום ואם אתה לא בכושר אז ממש צריך להתרכז - בלנשום. אז הייתי
רץ, ככה סתם מפה לשם, בין שיעור לשיעור וזה די ברור, אם חושבים
על זה בהגיון, שאני לא רץ עכשיו, אני חושב (!), מקסימום הולך
מהר.

הרסתי את זה, זה עצבן אותי, פתאום בין הארון של הספרים, השחור
עם הפס האדום זה עם הספר של הצילומים ובין הקיר - קורי עכביש,
בלי שום הגיון. הרי איזה זבוב יגיע למקום שכוח אל שכזה. מה יש
לזבובים לחפש ליד הארון עם הספר של הצילומים בפינה למטה, במקום
שאפילו זבוב שיכור וקצת צולע לא ימצא גם אם יתנו לו מפה, כובע
טמבל ויניחו אותו 5 ס"מ מהמקום הזה.

כשאתה לא חושב אתה יכול לעשות הרבה דברים אחרים, למשל לעבור
ולהרוס לכל מיני עכבישים מעצבנים את קורי העכביש שהם פורסים
להם בכל מיני מקומות. אתה יכול לדבר מהר יותר ולומר הכל באופן
הכי ברור וישיר שיש, כי כשיש נתק בין החלק במוח שחושב ובין
הפה, אז השפתיים נעות בחופשיות, זה בדוק וכל מה שהצטבר בחלקים
שונים בגוף יוצא החוצה ומתפזר לו.

פעם כדי להגיד את כל מה שאני חושב, הייתי צריך רק מישהו מולי,
כי לדבר לעצמי זה לא אותו דבר, אבל היום אני לוקח אנשים לרוץ
איתי, ככה בין שיעור לשיעור, אני אומר שיש לי הרבה דברים
לעשות, אבל האמת שיש לי דברים לגלות.