הכל מסביב אפור,
רוח קרה ושקט שחודר לנשמה,
כאילו העולם שותק.
מתנצל על מה שעשה,
על ילד שלקח בטרם עת
ועל אמא שבוכה ולא מבינה.

שמש בהירה מציצה מבעד לעננים,
סמל לתקווה המעטה שנותרה בליבי.
כל הדלתות מסביב סגורות,
אין נפש אדם מבעד לזגוגיות החלונות.

ממש כאילו נסגרו שערי השמיים,
בלי שום הכנה מראש.
זעקות חרישיות של אמא
כמו דפיקות חזקות על אותם שערים.

השמש לאט לאט נעלמת מבעד לעננים,
אלוהים לקח עוד ילד תמים.
החשכה משתלטת על השמיים
ירח בודד מאיר ממעל.
כשהוא יילך אני לא אבכה
אני יודעת שהוא ישוב בלילה הבא.

ציפור או שתיים מתעופפות למרחקים,
נעלמות להן בין העננים הרכים.
וילד אחד שהלך,
הלך ולא ישוב לעולמים...