אחר צהריים שקט,
ריח הגשם עומד באוויר הקר,
והשמש שממהרת לשקוע
משאירה אחריה סימני אודם ברקיע...

כלום לא זז, אף לא עלה, אף לא ציפור,
ומתחיל לחשיך וכבר נהיה קר.

ואיפה הם עכשיו? אולי עוד בבסיס, נשארים לשבת.
אולי כבר בבית,  עם החברה וההורים,
אולי הם קבורים מתחת לאיזה נגמ"ש.

יום עובר ודומה לקודמו, הזמן לא זז
ואז פתאום מבלי ששמנו לב השנה נגמרה.
הם עזבו, כולם.
הוא עזב אותנו- גם.
ילד יפה שכמותו עוזב הכל והולך לצבא,
משאיר אחריו אב מודאג ואם בוכיה.

ואיפה הוא עכשיו? אולי עוד בבסיס, נשאר לשבת.
אולי כבר בבית עם החברה וההורים
אולי הוא קבור מתחת לאיזה נגמ"ש...

וכשאני יעזוב, כשיגיע היום, אני אצלצל בפעמון ביתו.
והוא יזכור מי אני, כי הוא מכיר.
אני אבקש חיבוק ראשון ואחרון מהאיש
שתמיד אהבתי ותמיד אוהב, ושלא אראה יותר, כנראה
אף פעם.
אני אאחל לו בהצלחה ושישמור על עצמו ואלך.
בלי להסתכל לאחור, עם דמעות וחרטות אינספור.

ואיפה הוא עכשיו? אולי עוד בבסיס, נשאר לשבת.
אולי כבר בבית, עם החברה וההורים,
אולי הוא קבור מתחת לאיזה נגמ"ש.

והחברים שלו כולם-  הם יזכרו אותי גם.
יזכרו, ישאלו אבל אח"כ ישכחו,
וימשיכו בחייהם שלא מצתלבים עם שלי,
כל אחד יפנה לדרכו. האם דרכו כוללת גם אותי?

ואחרי עשרים שנה, בביקור מולדת, כשאפגוש אותו ברחוב
אני אזהה...
לפי העניים והתלתלים!
ואזכור, ואחייך לעצמי,
והחיוך יסתיר כאב, של פספוס אדיר,
של מישהו שבאמת אוהב.

של נשמה תאומה, שיודעת הכל.
של מלאך שומר, של מדריך מן הגבוהים.
שאני והוא-אחד לשני שייכים.
אבל כל זה מחשבות, והכל זה רק מילים
ומה שהיה כבר עבר והחיים- כהרגלם, ממשיכים.

ואיפה הוא עכשיו? אולי עוד בבסיס, נשאר לשבת.
אולי כבר בבית, עם החברה וההורים,
אולי הוא קבור מתחת לאיזה נגמ"ש........


        אוהבת לעולמים!            מוקדש ל"נירו תלתלים"