איני זוכר במדויק כיצד זה קרה, או מתי, אך כנראה שאני הייתי
הראשון. הראשון שחלה וגם החלים, זאת אומרת. והמרפאים מבני
גזעי, שלא היה גזע האדם, רקחו מדמי את התרופה, אותה חילקו לכל
חברי הקהילה. הייתה זו קהילה מאוד קטנה, שכן מלכתחילה לא נוצרו
רבים מבני גזעי. היינו גזע דמוי אדם, חיצונית, אך הבדלים רבים
חצצו בינינו לבינם. לאחר שנים של התערות התרופה שנוצרה מדמי,
בדם בני גזעי, היינו כולנו מחוסנים. שלא כמו בני האדם
ובהמותיהם, שנפלו ברבבותיהם בפני המגיפה. מרפאינו ניסו לסייע
לבני האנוש, שכן אף על פי שלא היו מדמנו, היו זקוקים לעזרה,
ובני גזעי, שאת שמם, ואת שמי, שכחתי מזמן, היו יצורים טובי-לב
מטבעם. מרפאי בני האדם גילו כי תרופתנו אינה מועילה להם כלל
ועיקר. תחת זאת, גילו כי אכן יש בנו מרפא. בדמנו.

תחילה לא חשדנו, כשהמרפאים לא שבו. אחר-כך, כשהגיעו בני האדם
לבתינו, כנחיל ארבה חסר בינה, היה זה מאוחר מדי. הם ראו בנו לא
יותר מבהמות, לא יותר מבקבוקים המכילים את הנוזל הענברי היקר
שריפא אותם. בני גזעי, שהיו יצורים שוחרי-שלום מטבעם, לא היו
מיומנים בנשק, וכך נפלנו, תחת חרבות חייליהם וסכיני מרצחיהם.

הייתי בן ארבע-עשרה כשמילטה אותי אימי אל המערה מתחת למפל, בה
השתמשו הכוהנים בטקסי האביב. איש מבני האדם לא ידע על המקום,
וכך הייתי בטוח, באופן יחסי. המערה סיפקה את רוב צרכיי. מים
הייתי לוקח מזרם המפל. לאכילה הייתי מלקט פטריות, גרגרים וטחב
שצמחו בחשיכת המערה. והימים עברו. לאחר שבוע יצאתי מן המערה
בפחד, והתחלתי לפסוע בשביל לעבר המקום היחיד שהכרתי בעולם.
ביתי. ריח שריפה קידם את פניי.

גגות בתינו נעלמו כולם, ורק שלדי עץ מפוחמים נותרו כזכר
למבנים. בהמותינו, אלו שלא נשרפו ונאכלו על-ידי בני האדם,
נלקחו כולן. לא הייתה נפש חיה אחת בכל מתחם הכפר. הבית היחיד
שלא נשרף כליל היה ביתו של הרב-מרפא שלנו. נכנסתי אל הבית.
בחדר האחורי היה שרוע הרב-מרפא. קפוץ בעווית מוות, עיניו
הפקוחות הביטו בי בתחינה אילמת. קפאתי במקום. כל עצביי התרו בי
לברוח, לרוץ כמה שיותר רחוק, אל מעבר לכפר, אל מעבר למפל
והמערה, אל מעבר לרוע של בני האדם. אך נותרתי עומד. בידו
הימנית החזיק הרב-מרפא מגילה קמוטה וישנה. חילצתי אותה מבין
אצבעותיו הנוקשות. מגע הבשר הקשה והקר העביר בי צמרמורות.
במגילה היו מילים שלא יכולתי לקרוא. אך ידעתי שהן בעלות
חשיבות. אז לקחתי את המגילה, והכנסתי אותה לתרמיל ישן שמצאתי
באולם הכניסה של בית הרב-מרפא. במחשבה שנייה חזרתי אל ספרייתו
ולקחתי את כל הכתבים והמגילות שידיי הקטנות יכלו לשאת.
הסתובבתי בכפר כמה שעות עד שאספתי את כל הציוד והאספקה
שיכולתי. ניסיתי ככל האפשר להתעלם מפניהם, או שרידי פניהם, של
חברים ובני משפחה. הודתי לאלים, אם היו לבני-גזעי כאלה, על שלא
נתקלתי באימי, או אחיי. וכך עזבתי את המקום היחיד שלו יכולתי
לקרוא בית. והתחלתי לצעוד בדרך שכבשו פרסות סוסיהם של בני
האדם, אל ארצותיהם.

חודשים רבים עשיתי בדרך, ולבסוף הגעתי אל עיר אחת, שבה המגיפה
עוד לא פגעה. איש מבני המקום לא יכל להכיר באי-אנושיותי, ולכן
התקבלתי ככל זר אנושי. התמקמתי בבית שהיה עד כה נטוש, בקצה
העיר, על גבול היער. לימדתי את עצמי לקרוא, באמצעות כמה
מגילות, את שפת בני-עמי, והייתי מבלה ימים ולילות רבים בלמידת
הכתבים. הייתי נחוש בדעתי לא לאפשר לידע הזה למות, לא לאפשר
לזכר האחרון של עמי להעלם אל ישימון השכחה.

עברו עשרות שנים. בני האדם, בקוצר הרוח וקוצר הרואי האופייני
להם, המשיכו לטבוח זה בזה. מלחמה רדפה מלחמה. מגפות קטנות היו
פורצות מדי כמה שנים. לרובן היה לי המרפא, אותו למדתי מכתבי
בני עמי, אך סרבתי להושיט יד לצאצאיהם של המרצחים. כעבור
מאתיים שישים ושלוש שנים, אם אני זוכר במדויק, פרצה שוב המגיפה
הקטלנית. הייתה זו הפעם השנייה שמחלה זו התפרצה אל העולם,
והפעם לא היה לבני האדם מרפא. הם שכחו את הפעם הקודמת. הם שכחו
את אותו העם שטבחו בשביל דמו. ואני זכרתי. אך קשיחות ליבי
נחלשה אט אט עם כל יום בו נוכחתי במותו של עוד ילד, עוד נער.
עוד אדם זקן שראיתי גודל מינקות. החלטתי בליבי לסייע אך ורק
לאנשי העיר שגילו סובלנות כה רבה כלפי זר משונה שחי מאות שנים
בקרבם.

חזרתי לקרוא בכתבי בני-עמי. מצאתי את המגילה שתארה את המרפא
שיצרו שנים כה רבות קודם לכן. עם השנים רכשתי ידע רב ברפואת
בני האדם גם כן, וראיתי את הטעות שבגינה לא סייעה התרופה שלבני
האדם. ידעתי גם איך לפתור אותה. וכך יצרתי את המרפא, כשדמי היה
אחד מן המרכיבים. לאחר שהפקתי כמות מספקת מן התרופה, רכבתי אל
בית הרופא העירוני. התושבים היו מסוגרים בבתיהם, ואיש לא העז
לצאת אל הרחוב, מלבד החולים. וכמה בוזזים. התדפקתי על דלתות
בית הרופא, אך לא הייתה תשובה. המשכתי ביתר חוזקה ולבסוף ענה
לי קול מבפנים. הייתה זו בת הרופא. היא אמרה כי אביה אף הוא
חולה, ושאין הוא יכול לסייע לי במחלתי, שכן חשבה שאני מאלו
שנדבקו. הבטחתי לה שאין אני חולה, ושיש בידי מרפא. הנערה פתחה
את הדלת. סימני המגיפה ניכרו בה, והיא הייתה חלושה עד מאוד.
"הובילי אותי אל אביך", אמרתי. אחרי שסיימתי להשקות את הרופא
בתרופה, נתתי ממנה גם לביתו. הייתה זו הפעם הראשונה שאכן
ניסיתי את הנוסחה המחודשת על בן-אדם. התוצאות לא אחרו לבוא.
בתוך שעות ספורות נראו סימני החלמה בשני האנשים. לא היה קץ
לשמחת הנערה ופליאת אביה. הותרתי בידיו עוד כמה קנקני מרפא,
והוראה מפורשת לדאוג לאנשי העיר קודם לכל אדם אחר. ואז עזבתי
את ביתו, וחזרתי אל ביתי שעל גבול היער.

אנשי עירי אכן החלימו. ומרפאי בני האדם, שראו את הנס, הגיעו אל
מחוזותינו וניסו לשחזר את התרופה. אך ללא הועיל. ארזתי את
חפציי עוד ביום שבו הלכתי אל בית הרופא. ידעתי לבטח שיום זה
יבוא.

כשדלתות בקתתי אשר בקצה העיר, על סף היער, נפרצו באלימות
וחיילי המלך החמושים צעדו פנימה בתקיפות, הייתי מרחק מיילים
רבים משם. שוב, כמו בגיל ארבע-עשרה, הייתי לבד בדרכים, עם
תרמיל ישן ובו מגילות ומעט אספקה. אך הפעם הכיוון אליו הלכתי
לא היה נסתר עבורי. חלמתי את המקום כל לילה. מקום בו המים כה
צלולים עד שניתן לראות את הדגים מחוללים בתחתית הבריכה. מקום
בו הפסגות הסגולות, עטויות השלג הצחור, מסנוורות בעת שקיעה, או
זריחה.

המקום היחיד שיכולתי לקרוא לו בית.







(לתשומת לב הקורא: זוהי אחת הגרסאות המוקדמות לפרולוג של ספר
פנטזיה (בשם "חולה אפס") שאני עובד עליו תקופה ארוכה. מאז
שהתחלתי בכתיבה, נערכו המון שינויים בעלילת הסיפור, ובפרולוג
בהתאם, אך אני רואה בפרולוג זה קטע העומד בפני עצמו, ואני די
אוהב אותו ככזה, לכן הבאתי אותו כאן. -בן)