אח שלי קדוש מעונה. הוא היה בסיירת והוא נהרג בזכותה באיזה
מבצע. שני חברים שלו נהרגו מאש של החברים שלהם, והוא, השלישי,
נהרג מאש תופת של המחבלים. היו להם לוויות מרשימות, אבל לאח
שלי הייתה לוויה של יוליוס קייסר. אין, אין מה לעשות. ככה זה
כשהאש היא של האויב ולא של החברים שלכם. ללוויה של קובי בא סגן
הרמטכ"ל, לזו שלהם הלך הפצ"ר. וההורים שלי אומרים שבאמת קובי
היה עילוי. נכון, נכון, תמיד אומרים את זה אחרי, אבל, הפעם,
לשם שינוי, ולא כקלישאה, זה אפילו לא מתק שפתיים. הם אומרים
שהוא, קובי, היה מתת האלוהים לאנושות. יפה, כמה שהוא היה יפה.
חכם, כמה שהוא היה חכם. וטוב לב, איך הוא נהג להעביר חתולים
זקנים את הכביש. לבכות ממנו. לבכות.

אח שלי ישו. אני צריך לסדר לעצמי כל שבוע את החדר, אבל אמא
מסדרת לקובי את החדר כל חצי שעה. והנעליים האדומות שלו עומדות
שם, מצוחצחות, נקיות ומדושנות. והתמונה שלו מהבר-מצווה. מגיל
14. 15. 16. בקו"ם. טירונות. מסלול. מסלול מתקדם. לי יש בקושי
שלוש-ארבע תמונות בבית, לקובי יש מעבדת צילום. והיום, מה הוא
יכול להיות היום. אולי להמשיך לקצונה, אולי להיות רמטכ"ל, כן,
אולי קובי היה הרמטכ"ל הכי צעיר בצה"ל. בן 24 וכבר רמטכ"ל.
אולי רופא, כן כן, פרופסור למשהו. קובי קובי קובי, אח, אח שלי,
אח אח אח.

אח שלי נולד לחיות. לא היה מתאים לו שבי. אפילו לא פציעה. אח
שלי עצר את הזמן, הלך לעולמו המופלא והשאיר אותי מצחצח לו את
הנעליים גם כשהוא בתוך קוביית בטון. אח שלי, למען האמת, היה
טיפוס דיי מגעיל. כלומר, הוא היה נחמד וכאלו, אבל זו בדיוק
הבעיה. לא הייתה לו שום סיבה לא להיות נחמד כי הכל הלך לבן
זונה. החברות, הלימודים, בית הספר. אפילו בבית הספר דיברו עליו
כמו אני לא יודע מה. זה היה הוא ובן גוריון. אני נכנסתי לט',
הוא סיים יב', וזה אף פעם לא היה אבי. זה היה אבי, אח של קובי.
הבן גוריון הפאשיסט הקטן. והוא ידע את זה, והוא חייך את זה,
והוא חי את זה.

אח שלי אהב כמו אני לא יודע מה. קראו לה מירית, והיא נורא
נשברה מהמוות שלו. כן, הם היו צריכים להתחתן, להקים בית,
ילדים. אח שלי, אוי, אף פעם לא יהיו לו ילדים. היופי הזה הלך
לאיבוד. הגנים של אבא ואמא. אוח, אח שלי. אבא ואמא אומרים
שתמיד ידעו שהוא נולד לגדולה. שהוא פשוט משהו אחר. שבחורים
כמוהו כבר לא עושים היום. ששברו את הבלו-פרינטס. שהוא, אח שלי,
מלח הארץ, וכדרכם של מלחיות הלך, הלך לו אח שלי. ככה זה, אמא
הסבירה לי, אלוהים קוטף רק את הטובים ביותר.

אח שלי היה הטוב ביותר. אני לא טוב, אני אפילו לא כמעט טוב,
אולי, נגיד, אה, לא משנה. מספיק בקושי. כן, נו, נגיד. אני חרא
בלימודים ואפילו בספורט לא משהו. אני, בניגוד לאח שלי, אין עלי
כאפרות. הוא היה הבלונדיני, אני נראה כמו התאום של עראפת. אותו
המורות אהבו. עלי הן מרחמות. הוא זיין את הבנות ואותי מזיין
העולם. אח שלי התקבל לסיירת. אותי קיבלו לאפסנאי בתל השומר.
בעולם מושלם אח שלי היה רמטכ"ל ולא היו הבעיות הללו, אבל הם
אמרו שאין מה לעשות. מספיק הלך אחד להורים שלך, ועוד אחד כזה,
לא צריך שגם אתה. אפילו אתה.

אם יכולתי הייתי מתחלף איתו. שאני אמות. שעלי יגידו בן הלך
לאומה. שעלי ישירו שירים. שעלי ייבכו כוסיות עולם. אני רוצה
פינה קטנה בבית הספר. לא משהו רציני. 20 זרים ו-200 נרות. אני
רוצה שלא ילמדו בגללי איזה כמה ימים. שיגידו עלי דברים שאומרים
על מלחיות שהולכות. אני רוצה הלוויה צבאית. אני רוצה דגלים.
יריות. אני רוצה כתבות בחדשות. אני רוצה עמוד ראשון בידיעות.
אני רוצה כתבים שיציקו להורים. אני רוצה העלאה בדרגה עם מותי.
אני רוצה שידברו עלי במסדרונות הביטחון. אלוהים, אני רוצה
שיעשו עלי פעולות תגמול. שיטוסו מטוסים בגללי. שייפלו בניינים
למעני. שאני אלך, ושעלי יגידו הטובים הולכים. שהאמת תמות
והאגדה לנצח תישאר. ואולי, אללי, שייכאב לאחי קצת קצת פחות, כי
אני הוא זה שנולד למות.
אחח, אח שלי.