אני יושבת פה, על עדן החלון. קומה 27 בבניין משרדים גבוה.
זה המשרד של אבא, ואני המזכירה שלו (האמת היא שאני סתם באה
מידי פעם, ומקבלת על זה הרבה כסף, כי אבא מנהל את החברה).
הוא בהפסקת צהריים אז יש לי זמן לשבת קצת במשרד שלו.
אני מסתכלת על העיר שפרוסה ממולי.
על כל האנשים הקטנים, עם המכוניות הקטנות שלהם.
זה מזכיר לי שהייתי ילדה קטנה והייתי משחקת בברביות, והייתי
ממציאה לכל אחת סיפור חיים. למשל הברבית עם השיער השחור,
והעיניים הכחולות, אותה לא הבנתי כי כל הברביות הן בלונדיניות.
אז החלטתי שהיא רק חצי ברבית, ושאבא שלה הוא איש אמיתי, שהתאהב
בברבית. והיא כלואה בגוף של ברבית למרות שהיא בת אדם, או לפחות
חצי אנושית. ובגלל זה היא שונאת את כל שאר הבובות, כי הן
טיפשיות. אין להן רגשות, והן לא חושבות. ובגלל זה בלונדיניות
הן טיפשות, או שבגלל זה עשו ברביות בלונדיניות. קשה לדעת.
אז היא תמיד הייתה לבדה, בלי חברות, ובלי אף אחד לחלוק איתו.
ולכן החלטתי לאמץ אותה כחברתי הטובה ביותר.
היא הייתה איתי בזמנים הכי טובים שלי, וגם הכי קשים.
אבל החבר הראשון הרציני שלי הכריח אותי לזרוק אותה.
אז עשיתי את זה, כי אני ממושמעת, כמו תמיד.
ולכן נותרתי לבד, הסתמכתי אליו. וכשהוא עזב אותי ואמר שאני
חונקת אותו ושאני אובססיבית, רציתי למות. אבל לא היה לי את כוח
הרצון.
והחבר השני שלי שאחרי חודש בערך התאהב בחברה שלי, ממש שבר אותי
כי אותו ממש אהבתי. אבל החבר השלישי שעד לפני שעה חשבתי שאוהב
אותי ואני אותו, ושניהיה ביחד לנצח, החליט שהוא מבולבל. אחרי
שנה שהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, פתאום הוא מבולבל.
אז אני כבר לא יודעת מה לומר.כי תירוץ משותף לכולם
-את לא מדבר איתי, את לא משתפת אותי, נמאס לי להביא את כל
נושאי השיחה-.
ברגעים כאלו אני מתגעגעת לברביות ולבובות שלי. הן אהבו אותי
בלי לבקש ממני לדבר או בלי להיות מבולבלות והן אף פעם לא אמרו
לי שאני חונקת אותן, אפילו אם חיבקתי אותן חזק חזק, ואם זה היה
בן אדם הוא היה נחנק.
אז כשאני יושבת כאן למעלה, אני חושבת שאם אני רק אצליח לרדת,
ולהיות איתן הכל יהיה בסדר.
אז אני מתחילה לעוף לעברן, בקצב איטי איטי.
רואה בדרך את כל האנשים שבדרכי, כולם נראים כמו בן אדם אחד,
יפה ומושלם, נחמד ומתוק, מתחשב ואוהב.
אבל הוא כבר לא מסתכל עלי כי אני בסך הכל בדרכי למטה, להיות
בובה. עכשיו כבר לא יהיו לי רגשות שיוכלו לפגוע בהם.וככל שני
קוראת לו הוא רק מתעצבן יותר
אז אני מפסיקה, ומתחילה לצנוח למטה.
וכשאני פוגעת בריצפה שמאות אלפי אנשים הלכו עליה, עשרות אלפי
כלבים השתינו עליה, אלפי מאוהבים התאהבו עליה, מאות בכו כשהלכו
עליה, עשרות עצרו להריח את הפרחים, ורק אני, החלטתי להתמרד
ולמות על ריצפה זאת.
ואז כולם עומדים ומסתכלים, ואבי שחזר מארוחת הצהריים שלו דקה
מאוחר מידי או שאיחר בחיים שלמים, מחפש אותי ולא מוצא, קורא לי
ואני לא עונה. חושב שהלכתי הביתה, הולך וסוגר את חלון, כדי שלא
תכנס רוח. אבי המסכן, לא חשבתי עליו. כל כך רציתי להיות בובה.
ועכשיו יש לי תפקיד, יש לי כנפיים זהובות, וטבעת מעל הראש.
ואני צריכה לשמור עלייך אהובי.
הייתי מעדיפה להיות איתך שם למטה, אבל לפחות אני יכולה לראות
אותך מכאן למעלה.רק שאלה אחת לי אלייך, למה כששמעת שהתאבדתי לא
הזלת דמעה, ולא הקדשת מחשבה מרובה. עכשיו אתה לא יכול לשקר לי
כי אני יודעת מה אתה חושב. אני בתוכך יותר מאי פעם.
אל תשכח אותי...
עדיין פה למעלה, עדיין אוהבת אותך, והעונש שלי?
לאהוב אותך לנצח, ולראות איך אתה מתאהב באחרות ולא חושב עלי.
העונש יגמר כשתחשוב עלי. אני מניחה שאני כלואה בכלא זה לעד.