זה היה כמו שאמרת שזה יהיה.
שקיעה יותר יפה מאלף תמונות שראיתי.
אנשים מחויכים כאילו כרגע זכו בלוטו,
וילדה קטנה רצה על החוף.

אני חושבת שאם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שככה דברים ייראו
עכשיו, לא הייתי מאמינה בשום אופן.
איך אפשר להאמין לשינויים קיצוניים כאלה.. איך אפשר בין לילה
לשנות דרך מחשבה שגיבשת לעצמך 18 שנה?
אי אפשר.

האושר הזה פשוט לא נוצר בשביל שישימו אותו על נייר.
כשאלוהים חשב מה תהיה הקונספציה של אושר, לקח לו לפחות שבועיים
להגיע להחלטה, וגם כשהגיע, לא תיאר לעצמו שתהיה רמה כזאת של
אושר בעולם.

אני שואלת את עצמי לעתים קרובות בשביל מה אנחנו צריכים את זה.

ואולי חבל שהתחלנו עם זה מלכתחילה כי עכשיו קצת קשה להעריך
דברים כמו שהם.
זה כמו לאכול עגבנייה. ואז להוסיף לה מלח. פעם הבאה שתאכל
עגבנייה, בלי מלח, לא יהיה לך טעים יותר.. או לפחות, תמיד תחפש
את המלח.

אז שנינו מחפשים את המלח. כל הזמן, בהכל.
אנחנו עסוקים תמידית במה אפשר להסתכל מאיזו זווית, איזה מצב
אפשר לנתח בצורה שעוד לא חשבנו עליה, איזו תמונה מחביאה
מאחוריה מסר, איזו פילוסופיה עוד לא אימצנו, איזה מוזיקה רומזת
אפילו קצת שמה שאנחנו עושים זה טוב..

אולי זה מוסיף לנו לאישיות. אולי עוד 5 חמש שנים, כשנצא מהחור
הזה ובטח ייפרדו דרכינו, לא נוכל להפסיק לחשוב איפה השני..
בגלל געגועים למה שהיה. בגלל הדרך המבריקה שיכולנו לפתור בה
דברים. בגלל הטעם הטוב בפה שתמיד היה אחרי השיחה הכי פשוטה על
הנושא הכי נדוש.

זה היה כל מה שאמרת שזה יהיה לא בגלל המקום, לא בגלל היופי, לא
בגלל ההרגשה.. בגללינו. אני ואתה. שני אנשים שיצרנו משהו.
שהצלחנו להרגיש, הצלחנו לגרום להרגיש, כמו שרצינו. באותו רגע.
לנצח.

שקיעה יפה יותר מאלף תמונות שראיתי, עם המון צבעים חזקים
וחמים.
אנשים מחויכים כאילו כרגע מצאו את מה שחיפשו,
וילדה רצה על החוף אל זרועותיו של אביה..