מבט של ציפור סקרנית יגלה כר דשא שטוף שמש אפרורית, וסביבו
חומה. החומה ירוקה היא, וצפופה עד מאוד. דלתות אין בה, וחלונות
רבועים, שזרדים ועלעלים גדלים בם, גזומים בה זה מכבר. במרכז
הגן, מכביד, אך אוורירי, פרוש מרבד צמר, עגול ככר הדשא עצמו.
נערה עצומת עיניים, עפעפיה רועדים, שרועה הייתה על המרבד
העגול. כבר אישה צעירה, ואיש אין עימה. שליווה.
אביה, המלך, גנז אותה לפני שנים, גידר את הגינה בעת שנמה, או
ציווה על גנניו לעשות זאת. מחזרים רבים היו לה, חכמים ונאים,
שעתיד גדול נכון להם, אך הנערה כה שליווה הייתה תמיד, עד שאביה
פסק שלא תינשא לעולם.
"רק האיש שיבטיח שלווה תמידית לבתי, שגיצי הספק לא נותזים בה -
הוא יישאה לאישה." כך ענה המלך לכל מי ששאל מדוע. ומכיוון שאיש
חכם היה, וידע שהבטחה מעין זו לא ניתן לממש, לא ניתן להבטיח,
פרש לבתו את מרבד הצמר במרכז הגינה, וכשתרדמה נפלה עליה,
גנזה.

ככה סבא אמר. ואנחנו, זאת אומרת אחי הגדול וחברים שלו, ראינו
אופנועים בטלויזיה. אני גם הקשבתי קצת לסבא, כי הוא דיבר
אלינו, והעיניים שלו נראו לי כל כך עייפות, עד שהייתי לגמרי
בטוח שזה הסיפור האחרון שלו, ובסוף הוא ימות. תמיד אני נופל
לתוך המלכודת הזאת, וככה שמעתי כבר הרבה סיפורים מאנשים שגרמו
לי לחשוב שצריך להקשיב להם. בדרך כלל העיניים שלהם שכנעו אותי,
לפעמים המילים, לא חשוב, העיקר שהייתי חייב להקשיב לו קצת, או
לפחות להסתכל. לאחי, גדי, לא היה כל כך אכפת. הוא כל הזמן עשה
קולות של אופנועים, כשאיזה אופנוע קפץ על גבעה, ואמר: "תראו את
ג'יימיסון!", או מישהו אחר, כשהם עשו משהו טוב, או נפלו. גם
אני קצת אוהב אופנועים. בזכותו. הזמן עמד על מקומו שם, בכר
הדשא, האישה צעירה כבר שנים. אלפי ימים שחלפו, אלפי מאורעות
שהתרחשו, מאום לא עקף את החומה וחדר לגינה ירוקת העד. את רגעיה
הצפופים, ששייכים כולם להווה, היא מבלה בקריאת מאות הספרים,
הפזורים כלבנים צבעוניות על כר הדשא. "למען זמנה לא יצא לריק,
אכינה לחיי זוגיות, ואם אשת איש תהייה -תהייה הרעייה
המושלמת.", כך הוסיף המלך, כתמיד הגיוני ויעיל, ובני שיחו
הנהנו אז בראשם. וכה נבון המלך, כה מחושב!! מחבורת הספרים
המושלכים השמיט קודם את אלה העוסקים בציפורים. כך, כשצופה
האישה, נורית שמה, בענני ציפורים החולפים בשמים, פניהן מועדות
לכאן ולשם, אינה מסיקה את עונות השנה. "חשב על כל פרט, אה?"
אני חושב ככה. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, המלך, וגם חשבתי
לרגע שהוא חושב שמשעמם לי, אז אמרתי את זה. סבא אמר: "המלך
סבר, כי חתן לא יבוא, אך מובן -  לא היה משוכנע. משום כך
העדיף, והצדק עמו, לנקוט בגישה מתונה.". אני התכוונתי שהוא
יגיד לי: "כן", ואז ימשיך בסיפור, ורק ישמח שאני מתעניין,
בייחוד ליידם. חוץ מרגע אחד, כשחבר של גדי שאל את סבא בצחוק מה
הנסיכה הזאת לובשת, וכולם עזבו שניה את ה- ווווווווווום שלהם,
וצחקו, רק אני מסתכל על סבא. סבא, שלא רואה כלום אם הוא לא
יכול לגעת בו קודם, מחלק את המבטים שלו בין כולנו, כולל
הטלויזייה. מה שסבא לא אמר, אבל אני חשבתי לי, זה שמישהו חכם
עדיין יכול להפסיד למישהו חכם יותר, כמו שגדי תמיד מפסיד לאבא
בשחמט. כמו שאמא תמיד פותרת לאבא בתשבצים. אבל לא ידעתי למה
חשבתי את זה.

הנערה עצומת העיניים ערנית הייתה בשלוותה, ונחילי מחשבות רפרפו
בראשה, ציירו ציור שמובן רק לה, וטפחו קלות על עפעפיה. ספרון
דקיק נח ליידה, דפיו רקדו ברוח. ספרון שלא סיפר סיפור, או לימד
על יחסים. ספרון כתום היה זה, ושלוש מילים לבנות, שהדשא צפן
בגובהו המתפתל, מוטבעות על גבי כריכתו. מנהג עשתה לה נורית -
קוראת ספריה באבחה יחידה, ובסופם נחה. פעמים הייתה השינה ננסכת
בה, ופעמים התהייה. לאחר כתבים כגון זה הכתום, שדברם תהייה,
הייתה תוהה גם נורית, מרחפת סביב המילים ששרדו בראשה, מלטפת,
בוחנת. לכשהקיצה, שהרי השינה לא תמתין לנצח, היו זרעי הריקוד
הזה, בין מילים לנחילים של מחשבות, נטועים עמוק בנפשה, גדלים
ותופסים מקום של כבוד. כדעות של ממש. "כפרסומות מנצנצות
באפילה!! אפילו הוא לא מבין מה הוא מדבר!" אני שונא כשגדי אומר
דברים כאלה. אסור להלבין פני אדם ברבים. אבל אני צוחק בכל זאת,
ומחזיר לו קריצה. רק אז אני מעז להגיד לו, כאילו בצחוק, שיבין,
די די לא יפה, וישר יודע שהוא יצחק עלי, שאני יעזוב אותי
משטויות, ואז יחזור לחברים שלו. מה כל כך מצחיק בציצי? סבא,
רוצה לשתות משהו?, אני שואל, והולך למטבח. ברור שהוא לא רוצה.
אך אבוי!! סבא צועק לי מהסלון, זרעי הדעה, שהיכו שורש בראשה של
נורית, זרעים רעים הם, זרעי חוכמה. וכבר אין נורית נערה שליווה
כלל ועיקר. מתבוננת היא אל תוכי נפשה, חוקרת, עיניה עצומות כעת
בחוזקה, גבותיה מהודקות. "מהי אותה שלווה?" היא קוראת בכריכתו
של הספר הכתום, ובכל קריאה נוספת ניתכים גיצי הספק באגם שלוותה
הפנימית, מכים בו גלים של חוסר מנוחה. נשאה נורית עינייה
למרום, זו הפעם הראשונה. ענני ציפורים גדלים לקראתה בשמיים,
רומזים, אך מצליחים רק לערער את נורית אף יותר, מבלי שתסיק
מאום. מבטה הקרוע נודד הלאה, מחפש אחיזה, ונופל לפתע על החומה
הירוקה, על החלונות הגזומים בה. והנה, בשלוותה לא הבחינה נורית
בחלונות מעולם. נתקרבה לחלון, ומבעדו ראתה רק דשא גבוה, ירוק
כשלה, משתרע מאופק עד אופק, מלבד בפינה הצפונית, או דרומית, שם
בוקע מגדל פעמון.

"אצעק לאבי/ כי בשלה אנוכי/ ויבוא, יקחני מכאן/ לארמון המלוכה/
שם, בינות לדשאים/ של חופש, אמצא לי חתן."
שנים ארוכות קוראת נורית לאביה. אך המלך רחוק ועייף, שמיעתו
נחלשה, וזה שנים שהוא יושב בראש מגדל הפעמון, המשקיף אל גנה של
נורית, ומחכה לסימן, בו לא יוכל להבחין. ובשנים ארוכות אלה לא
קראה נורית ספרים, לא התבוננה נורית בציפורים, רק קראה, צעקה
לאביה לבוא, וספקות מציפים את מוחה.
"זה סיפור בלי סוף, יוסי, אתה תקוע עם סבא בסיפור בלי סוף!!"
וכל החברים שלו, לדעתי הם בכלל משרתים שלו, חוץ אולי מיהודה,
כולם התפקעו מצחוק, וגדי המשיך לצחוק צחוק גדול ולא אמיתי,
והצביע עלי: "יוסי יקשיב עד אין סוף. יוסי יקשיב עד אין סוף!"
חה חה חה חה. אותי זה לא מצחיק. אני אפילו קצת מתחיל לרחם על
נורית ועל אבא שלה. עשיתי כאילו לא שמעתי, אפילו שזה טפשי, כי
אי אפשר לא לשמוע צעקות כאלה באוזן. המשכתי להקשיב...
עד שיום אחד, בהיר כקודמיו, נתחוור לנורית שצעקותיה נחלשות הן,
וספקותיה מתגברים, גם באשר לנחיצות הצעקות. מדקרות עזות מנשוא
אחזו בה, לופתות כל פיסת שלווה בחנק מעיק, עד שעטפוה לגמרי, את
שלוותה של נורית, ונותרה מסופקת כולה. זה היה הרגע, כשציפור
אדומה נחתה על אדן החלון, בו שלווה מזן חדש אכפה עצמה על
הנערה. שלווה שבדיעבד, שלווה ספקנית, או ספקנות שליווה. ונורית
יודעת מה עליה לעשות עתה. היא שיגרה הציפור אל המלך, שיבוא,
וישא ויתן. הוא יבחין אז - נורית מסופקת, והיא ברשותו תתחתן.
בויכוח מר וארוך, שניטש, אך נראה כמו דמעה, לימדה נורית את
אביה, והמלך השכיל לשמעה. "לא לי למנוע מבתי חתן!" כך הכריז
המלך באוזניה, ישוב על המרבד העגול, "אך חתן הולם נתקשה למצוא
בימים אלה, אין בנמצא ולו אחד שיענה על דרישותי, שלווים פחות
או יותר מידי!". נורית במהרה פתחה פיה, לענות למלכה העקשן, אך
לפסקו הקשיש כבר הגיע, ולא יזיזו השטן. יונתן הקטן רץ בבוקר אל
הגן הוא טיפס על העץ אפרוחים חיפש. "די! די כבר גדי! אם לא
מעניין אותך אז תלך! אל תעליב את סבא!!" איך המילים האלה יצאו
לי מהפה, אני לא יודע. זה היה מפחיד. אבל גדי לא הרביץ לי, הוא
רק הסתכל עלי למלא זמן וחזר לדבר עם חברים שלו, שעדיין צחקו
בשקט. אני יהיה שחקן, ואני רופא, או עורך דין, ואני רוצח
סדרתי! חה חה חה, איך מעניין אותם מה יהיה עוד כל כך הרבה זמן
אני לא מבין. ואני שואל את סבא: "סבא, סבא, נו תגיד לי, מה
יהיה בסוף? היא לא תתחתן?"

הזקן אז אמר לה סלחי לי, לא רציתי פחות ממושלם, הו בתי, כה
שליווה, לא מושגת, אכן לא תושגי לעולם! ונורית נשארה לבדה
במרכז מרבד הצמר, מתבוננת במלך המתרחק. והמלך רכב לאיטו לכיוון
הארמון, הירהר בעצב בצחוק הגורל. ידע, שלו היה שומע את צעקותיה
של בתו בזמן, כשהייתה שרויה בדמדומים שבין שלווה של תמימות
לשלווה של השלמה, היה מוצא לה שידוך. אך עכשיו, כך חשב, והרוח
נשב, איך ימצא לה בחור חמודות, שהזמן לא הרס, ושכלו לא קרס,
תחת עול אכזבות ותקוות? סבא השתעל וחשבתי שהוא עומד למות. ואני
לא יודע ממה פחדתי יותר, מזה שזה סוף הסיפור ואז סבא ימות, מזה
שזה סוף הסיפור, וזה סוף עצוב, או מזה שזה סוף הסיפור ועכשיו
גדי וחברים שלו יצחקו עלי. רצתי להביא לו כוס מים. יוסי שלי,
נכדי הצעיר, הוא אמר לי בין שלוק ללגימה, לסיפור אין עוד סוף,
אם תרצה, נייצר, רק קחני עמך לגינה. שניה סבא, אמרתי והוצאתי
לגדי לשון, אני הולך להביא את המחברת.