הם החליטו לאחר את הטיסה. נורא רציתי כבר להגיע למלון. להתקלח
ארוכות במים של מדינה שאין בה יובש ואבק, לשטוף את הזיעה בריח
לא מוכר, להתעטף  במגבת לבנה ורכה שלא אני כיבסתי. אחר כך
לפרוע במשיכה אחת את הסדינים המעומלנים והמתוחים מדי ולתת
לקרירות שלהם לרצות את האיברים חסרי המנוחה שלי.  או לפרוק
באוטיסטיות את המזוודה, ולמלא בפיסות מעצמי החדר הזר והריק.
לגלגל את הכאב  למגירה, ואת החלומות מתחת לכר. להעמיד על המדף
את הבקבוקים והשפופרות הדחוסים, שלעולם אינני עושה בהם שימוש.
שמלווים אותי אל כל המלחמות חסרות התקווה  ונטולות הריח שאני
מנהלת, כמו חיילים זעירים, צייתניים.

חמש שעות נגזלו ממני.  אבל אף אחד  לא מחכה לי שם. אם אף אחד
לא יודע שאני מאחרת אז זה לא איחור. נכון?

מהחלון הזעיר אני רואה איך השמש  שבחוץ  מכבה את עצמה  מאחורי
עננים אירופאים. משהו אפל ושקט  עוטף את המטוס, כמו שמיכה צמר
גדולה שמושכים מעל הראש רק בשביל לראות את העולם דרך החורים -
קטן, לא מתוכן, פחות מאיים. ברגעי האור האחרונים  אני עוד
מספיקה לראות איך הנוף מסביב למילנו מסדר את עצמו במשבצות
גדולות ומונוטוניות של ירוק, חום, ואפור מטאלי,  מוגדרות
בקווים ישרים וכהים. ורק נהר שאני לא יודעת את שמו מתפתל
וקורע את הטבע, מעשה ידי אדם. לו רק הייתי יכולה לתכנן את
החיים שלי ולהגדיר אותם במשבצות הקטנות והצבעוניות הללו. אבל
אני, כמו הנהר, זורמת בלי סדר ובלי שיטה ולא יכולה לעצור את
הזרימה העצבנית בעורקים שלי. והנחשול  הלוהט הזה עולה שוב
משיפולי הבטן שלי ומאיים להטביע אותי.

המטוס מבצע סטייה פתאומית ומתחיל להנמיך. כשהוא מדביק את עצמו
בחבטה עזה למסלול הנחיתה אני משחררת את החגורה וקמה מהמקום
מסוחררת. הכתם האדום הולך ומתפשט יחד עם ריח חריף של דלק
מנועים. שרון שולף את התיק שלי מתא המטען בידו הימנית ובשמאלית
מנגב לי את הדמעות. אביהו סוכר את פי בשתי ידיו כדי שלא אקיא.
יד  שחומה בולמת  את הנפילה שלי בחזרה על המושב, משקה אותי
מים, ונושאת אותי בעדינות ובקלילות אל מחוץ למטוס. בלי כנפיים
אני מתעופפת בשמי איטליה החשוכים והחמימים, והם מחבקים אותי.

אבל אני לא ביקשתי חום. בהלה מטפסת מן הבהונות, מעבה ומסמיכה
את הדם שלי לקרום דביק. שלום בהלה. שלום לזו שאין ממנה דרך
חזרה, שאין לאן לפנות ובמה להיאחז. לזו שמאוחר מדי. לזו שהיא
נצח.

הייתי צריכה לנסוע לנורווגיה. השלג שם היה מקפיא את שארית החום
שנאגרו בגוף שלי. הכפור היה ממית את החיים שגנבתי משרון,
ומגליד את פצעי המוות שאביהו אולי יכול היה לרפא. הקור היה
מקפיא את הרעש הצורמני  שחג מסביבי בלילות ובימים. הייתי נבלעת
שם. נטמעת בטפט האנשים העגומים והקודרים. הייתי נודדת ברחובות,
הבל הפה ועשן הסיגריה היו מתערבבים זה בזה. אם היה לי קר,
הייתי נכנסת להתחמם בחנויות של מעילי צמר כבדים. ואף אחד לא
היה מחייך אלי. אף אחד לא היה מדבר. אף אחד.  

"גם את הפסדת את הקונקשיין?", היד השחומה מדברת אלי.
שרון ניבהל ובורח בחזרה למטוס. אביהו, פרקטי כתמיד, נעלם
להחליף דולרים ללירטות. "NO, IM STAYING IN MILAN", אני עונה
קוסמופוליטית.
"את יכולה לדבר עברית".
זה היה הקירח שישב מולי בנמל התעופה, כשהודיעו שהטיסה מתאחרת.
אני נלחצתי, ומיד הדלקתי עוד סיגריה. אבל הוא המשיך לתקוע
מהגבינות ולשתות את היין הלבן שקנה לעצמו, בנונשלנטיות ראויה
לקנאה. רציתי לחייך אליו ולהגיד לו משהו על הרעבון שלו, משהו
חכם על נהנתנות ונעורים, אבל פחדתי שיחשוב שאני מפלרטטת אתו,
אז הצתתי עוד סיגריה ורק חייכתי. חיוך טיפשי, אבל מסתורי.
כאילו שמאחורי המבוכה שלי מסתתרת איזו אמת גדולה. כאילו שיש
אצלי מישהו בבית.

עכשיו זה הוא שמחייך.  חושף חניכיים בצבע מוקה וניבי פנינה
חדות ומבהיקות.  שפתיים בשרניות, ולשון שלא מפסיקה להתגלגל
סביבן. אני רוצה להיות הפירור הקטן הזה, שהוא מלקק ומורח מן
השפה העליונה לתחתונה. אני רוצה לטבוע בחמימות של הרוק המתקתק
שלו, ולהתגלגל לו על הניבים החדים שלו כמו רכבת הרים ללא
תחנות. אבל בלי הכיווץ בבטן. רק עם הנועם והקלות שיש לנוצה שלא
מכירה בחוקי הפיסיקה. שאין לכוח המשיכה שום שליטה עליה. שלא
יכולה לצנוח ולהתרסק.  

אביהו לא ידע, אבל שרון דווקא שמח בהריון הזה. ילד יפה וטיפש
שחשב שהוא יכול לשחק אתי באבא ואמא. לא הבין שהוא דמות חולפת
במסדרונות שלי.  הייתי באה אליו בשבתות כשאביהו נישאר כונן
בבית החולים או בערבים כשאביהו בילה בקליניקה הפרטית שלו.  הוא
היה מסלק את הכלבים שלו מן הדירה. מחליף מצעים ומכין לי תה עם
נענע בכוס פלסטיק חד פעמית. מצית בשבילי סיגריה ומנשק את כל
הגוף שלי בשפתיים מלאות, חמות ורכות. מרפרף מן הפטמה הימנית
לשמאלית, לטבור, לדגדגן הלח שלי, לשיפולי הישבן.  אחר כך היה
חודר אלי שוב ושוב, במרץ . מזיע, נאנק, מתרגש. ממלא אותי בחיים
ששפעו ממנו בכזאת קלות. גם אחרי שהיה גומר היה ממשיך לשכב עלי,
בתוכי, וכל גופו רוטט מן המאמץ והתענוג. נוהם כמו חתול מפונק.


"את בטוחה שזה ממני?", אם זה לא היה כל כך עצוב, בטח הייתי
צוחקת על המאצ'ו השרירי, שחזר להיות ילד קטן שמונעים ממנו
סוכרייה ורודה. תמיד חשדתי בו, שזה בעצם מה שהוא מחפש אצלי:
אמא קפדנית וקשוחה, שלא תסכים לתת לו את מה שהוא יכול לקחת
בכוח. "שרון", ביעבעתי, "זה ממך. לאביהו אין זרע. אין לו. אין
לו".

אחרי  שלא הצלחתי במשך שנה וחצי להרות אביהו שלח אותי לחבר שלו
מימי בית הספר לרפואה. כוכב עולה בשמי הפוריות שהפנה אותי לכל
מיני בדיקות. "הבעיה לא אצלך", אמר ביובש כשחזרתי אליו עם
התוצאות.
"אתה בטוח?", זה היה כל כך מפתיע. מקומם. אביהו?
"בטוח. עוד מהתקופה של האוניברסיטה. היינו סטודנטים עם גנים
משובחים  ומקרר ריק, והלכנו לתרום זרע במעבדות של חוקר הורמוני
מין בפקולטה למדעי החיים. הם לא רצו את של אביהו".
"אז למה שלחת אותי לכל הבדיקות האלה?"
"רציתי להיות בטוח. אני מצטער, אבל אם את רוצה ילדים תצטרכי
לקבל תרומת זרע".
"רק ממך", תקעתי לו את המזרק ישר בלב, ושאבתי משם את כל הדם
שיכולתי. הוא החוויר. אני לא אשכח את המבט המופתע על הפנים
שלו, כשהוא סוף סוף העיז להסתכל לי בעיניים. כבר לא הייתה לי
דרך חזרה, אז המשכתי לדבר: "אמרת שיש לך גנים משובחים".

ד"ר אביהו בר, מומחה למיילדות וגינקולוגיה. יודע רק לשלוף
תינוקות החוצה, אבל אף אחד לא הצליח ללמד אותו איך מכניסים
אותם פנימה. עשר שנים אנחנו יחד והפוחלץ המדופלם הזה לא העיז
לספר לי עד כמה הוא יחף. חזרתי הביתה באותו ערב, תוצאות
הבדיקות רותחות לי בתיק,  והרצח תוסס לי במעיים כמו פירות
רקובים. ניסיתי להקיא אותו החוצה, אבל שום דבר לא יצא ממני.
ידעתי שהוא מחכה לי, בדרכו. מסווה את המתח בעבודת ניירת שאין
לה סוף. צעדי המנתח הרכים  והנשימות הסדורות והקבועות שלו
הסתחררו בחדר העבודה שלו המאורגן בקפידה. לא דיברתי. נכנסתי
ישר למטבח ועשיתי את עצמי עסוקה. גם לי יש חיים.  התחלתי
להרעיש בכלים. הפלתי כוס, שברתי מאפרה. בתנועות  גדולות,
מגושמות וחפוזות הטלתי כלים מן הכיור אל המדיח, זורקת את
הצלחות כאילו אני טורפת קלפים גורליים. עד שהכאב החד פילח
אותי. קינה צורמת. לא  זיהיתי שזו אני שצועקת. אביהו חבש אותי
במיומנות. אחר כך השכיב אותי במיטה, וכיסה בשמיכת הכבשים
הצהבהבה. לפני שנרדמתי שמעתי אותו מטלפן מחדר העבודה שלו.

שרון דאג לכל. מכר איזו מערכת סטריאופונית לממן את ההפלה. ליוה
אותי לבית החולים. חיכה בסבלנות עד שגלגלו אותי לחדר
ההתאוששות.  

"איה", הבס הצרוד שלו,  רחוק, מעוות. פילס  את דרכו במחילות
האוזניים לבית הבליעה, מהדהד בחלל הריק של הרחם הגזור שלי.
הקול ריחף מעל האפלה החמימה שבחדר ההתאוששות. היה שם חם  ושקט,
ונקי. ואני נחתי לי בעריסת צמר הגפן. עטופה. מוגנת. כמו התינוק
שלעולם לא ייוולד יותר. "איה", שרון לחשש, שרון גחן עלי, מטפטף
מעט מים לשפתיים המבוקעות.  הזקן הצרפתי הקטנטן והזהוב שלו
דגדג לי את קצה האף, אבל הידיים שלי היו משותקות מאימה והלשון
- מנרקוזה. יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות האלה שלו. קרובות
מדי לפרצוף שלי. ואיזו שימחה קטנה, של עניים וסובלים, התגנבה
לתוכי. תמיד טוב לדעת שיש מישהו אבוד ומבוהל יותר ממך.  אחר כך
הפכה השמחה לשנאה.  שנאתי את הידיים השריריות שלו והגב הסוסי
החזק שלו. שלא יכולים להושיע אותו עכשיו. מה בכלל מצאתי בו,
מלבד נעורים, ואהבה שאינה תלויה בדבר?

הם תוקעים לך שמה, לואגינה, מן אצה מגולגלת כמו סיגריה דקה.
לאמינריה.  זה אמור להרחיב לך את הפתח, כדי שיהיה להם יותר קל
להוציא ממך את התינוק שעדיין לא הבשיל. אחרי כמה שעות הם
חוזרים ובפנים מלאי חשיבות מחטטים לך בקודש הקודשים עם כפיות
מתכת בעלות ידית ארוכה. מגרדים הכל החוצה. מקלפים לך את החיים
מהרחם, עד שמה שיכול היה להיות פעם תינוק ניראה כמו עיסה
אדמדמת שהחתול הקיא. במיומנות הם מנתקים את  צינורות האספקה של
הייצור המיניאטורי, כורתים באכזריות את שורשי היניקה שלו
ומושכים אותו בעל כורחו החוצה. האגרופים הזעירים שלו, בליטות
קטנות שהתחפרו בין לילה ברחם שלך, מנסות להיאחז בכלי הדם, והפה
הקטן שלו ניצמד בטירוף לריריות שלך. גוליבר פצפון  שהגיע בטעות
לארץ הענקים. לא יודע שאין לו סיכוי.
ואת?  הראש פוקד - להוציא את החייזר, אבל הגוף צורח "אל תגעו
באפרוח שלי".  הם לא שומעים כשאת צורחת בלי קול. ואת שוכבת לך
שם חסרת אונים, ברגליים פשוקות, מטומטמת מחומרי הרדמה. משננת
במהירות את כל מספרי הטלפון שהכרת אי פעם. העיקר לא לבכות. לא
מנסה אפיל להגן עליו. על עצמך. אחר כך, כל מה שנישאר ממך זו
מעטפת העור של הידיים, הרגליים, הראש, הצוואר, הישבן, הפנים.
אבל בפנים הכל ריק. חלול. נטוש.

אני הקורבן, ואני התליין, ואני החטא ואני העונש. ואני הכאב.
נטשתי את שרון  בלי  להסביר ובלי להיפרד.  

הקירח ממשיך להחזיק בזרועי. מפטפט משהו על האיחור בטיסה ועל
החדר שיקבל מחברת התעופה, כפיצוי. אני נותנת לו להוביל אותי
ביער של מסדרונות ריקים ונקיים. גם הראש שלי ריק,  אבל לא ממש
נקי. השתיקה שלי סוגרת אותי. מרחיקה. אוטמת.  אני  עייפה מדי,
ודרוכה מדי.  המוח שלי הולם את אותה מחשבה מעיקה בלתי נתפסת,
שמסתחררת במחילות הגולגולת שלי, נדבקת לדפנות וניתקת יחד עם
פיסות זעירות של מוח אפרפר, בכל פעם שאני מנסה לאחוז בה.
עכשיו מה? אני הצייד או הניצוד?
נכנסתי לחדר של הקירח והתחלתי להתפשט. עשיתי את זה לאט, עם
הרבה טקס. קיפלתי יפה את הבגדים. הנחתי את המכנסיים, אחר כך את
החולצה, את התחתונים, החזייה והגרביים. את הז'קט תליתי מיד על
מסעד הכסא. אצל שרון תמיד הייתי זורקת הכל מסביב.  הקירח עקב
אחרי בתדהמה. המזוודות והתיקים שלי ושלו למרגלותיו. נשכבתי על
המיטה על הבטן. כתם לבנבן של ישבן מסנוור אותו באפלת החדר על
רקע כיסוי המיטה הססגוני והזול. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי
שם. כנראה שנרדמתי. התעוררתי רק כשנשכב עלי. הזין שלו החליק
לתוכי בשקט, כאילו זה היה מקומו הטבעי. ממלא אותי.