יש לי הרגשה כזאת לפעמים, שאנשים אוהבים למשוך אותי עד לקצה
גבול היכולת שלי. הם אוהבים לראות מתי החבל הדק, שעליו אני
תלויה, ייקרע. נראה לי, שהסיפוק בלראות אותי נופלת, נותן להם
סיבה להמשיך לחיות. אולי אני פרנואידית, וקרוב לוודאי, שאני
כן, אבל זה בכל זאת יושב לי בתת מודע ומטריד אותי, ולא נותן לי
לישון. אולי זה התחיל לפני שנתיים, כשהבחור הראשון שאמרתי לו
שאני אוהבת אותו, טס חזרה לאמריקה. נשבר לי הלב. חשבתי שאני אף
פעם לא אוכל לאהוב יותר, ואז הוא בא- אמיר, והכריח אותי לומר
שוב את המילה הזוועתית הזאת "אוהבת". לא משנה שלא אהבתי אותו
בהתחלה, כי אחר כך למדתי לאהוב אותו.

זה התחיל כסטוץ. לילה אחד של טירוף חושים, שהוביל לחיזור מטורף
מצידו. הוא גרם לי להרגיש, שאני יכולה לגרום למישהו להיות
מאושר. הוא היה גאה להציג אותי בפני חברים שלו כחברה שלו. מדיי
פעם הוא רמז בקלילות מעיקה כזאת שצריך לצעוד צעד קדימה במערכת
היחסים בינינו. צעד קדימה בכל המובנים. לפעמים הרגשתי דחוסה
בפינה, כאילו שאני חייבת למלא את חובותיי כחברה שלו. אבל גם לי
יש גבולות.

פעם אחת, כשההורים שלי היו בחו"ל, הוא נשאר לישון. לא אהבתי את
הרעיון שהוא יישן אצלי, אבל זרמתי עם זה. כבר באותו יום ידעתי
שזה חייב להיגמר איכשהו. אני לא אוהבת להיות זאת, שמסיימת
דברים. אני גם לא אוהבת להיות זו, שמחליטה את ההחלטות, כי תמיד
אני עושה החלטה מטומטמת, שמובילה לתוצאות רעות. בתקופה, שהייתי
איתו למדתי על עצמי הרבה דברים, למשל, שאני לא יכולה לקיים
הבטחות, שנראות לי טיפשיות, או למשל, שאני מתעצבנת מדברים
קטנים.

משכתי את הסוף עם אמיר. לאט לאט הכל הפך לפחות ממושלם. רבנו על
שטויות. אפילו רבנו לפני שטסתי לפולין עם המשלחת. בכיתי לו
בטלפון כמו ילדה קטנה,  שבוכה על סוכרייה, שנפלה על הריצפה. זה
לא עזר. נהרס לי הטיול. כשחזרתי מפולין כבר לא דיברנו פנים מול
פנים. השיחות היו באיי סי קיו, והאירוניה היא, שגם את מערכת
היחסים בינינו התחלנו באיי סי קיו. מי היה מאמין, שאני, זאת
שלא יכולה להגיע להחלטה הגיונית, תגיע להחלטה הכי חכמה, שהיא
אי פעם עשתה. נפרדנו. נפרדנו בצורה הכי מוזרה, שאפשר להיפרד
בה. ואני יזמתי את זה.
מסתבר, שלמדתי הרבה מאמיר. אולי הוא לא ניסה לבדוק מתי אני
אשבר. אולי הוא אהב אותי באמת. מה שכן, הוא לא ידע להראות את
זה.