תמיד שאלתי את סבתא למה יש לה בובה גדולה ואדומה על הכוננית
בחדר, אבל היא תמיד אמרה לי שכשאגדל היא תסביר לי.
אז כבר הגעתי לגיל שש ושוב שאלתי אותה, והיא רק ליטפה לי את
הראש ואמרה: "אתה רוצה ביצה לארוחת ערב?".
פעם, נכנסתי לחדר בלי שאף אחד שם לב, והחלטתי להסתכל בבובה
האדומה, הייתי קצת קטן מדיי אז לקחתי את השרפרף מהמחסן של סבתא
והנחתי מול הכוננית, טיפסתי והושטתי ידי לבובה, בדיוק אז שמעתי
את סבתא חוזרת מהשכנה וירדתי מהר, השארתי את השרפרף וברחתי
לחדר השני, ידעתי שכשסבתא תלך לחדר היא תראה את השרפרף ואז
תכעס עלי שבאתי לגעת בבובה האדומה, אבל היא לא אמרה כלום,
וראיתי בערב שהשרפרף חזר למקום שלו.

אחרי שנה כבר התחלתי לפתח הרבה פירושים לבובה האדומה של סבתא,
זאת הייתה סתם בובה, שכולה הייתה אדומה, אפילו הצמות שלה, היא
נראתה ישנה, ונתפרה פעמים רבות, ראיתי שהשתמשו בה הרבה, וחשבתי
שסבתא בטח שיחקה איתה הרבה, ניסיתי להבין למה יש בובה אדומה
אצל מישהי גדולה כמו סבתא, והתחלתי לחשוב שהבובה הייתה פעם
ילדה אמיתית שמכשפה מרושעת הפכה לבובה וסבתא, הפיה הטובה שומרת
על הבובה מכל רע.

הבובה הזאת... יושבת לה על הכוננית וקורצת לי... קדימה, היא
מתגרה בי, בוא ותיגע בי, נראה אותך..

אני נורא אוהב להיות אצל סבתא, היא גרה ממש דירה לידנו ורוב
הזמן אני מבלה אצלה והיא מכינה לי הרבה דברים טובים וטעימים.
כשהגעתי לגיל עשר, סבתא שמה את הבובה בקופסת זכוכית, הרחק מידי
הנכדים כולל עבדכם הנאמן, שלמרות שכבר הייתי בן עשר וילד גדול
עדיין חשקתי לגעת בבובה, אבל תמיד פחדתי שסבתא תכעס. ואני נורא
אוהב את סבתא ולא רוצה שתכעס עלי.
התחלתי לשים לב שלסבתא יש הרבה דברים מוזרים, היא תמיד הלכה עם
בגדים ארוכים, אפילו כשהיה מאוד חם, היא תמיד הכריחה את כולם
לאכול למרות שכבר אף אחד לא היה רעב, והיא הייתה לפעמים קצת
חיוורת ונראית חולה, היא הייתה יושבת על הכורסא הירוקה שלה
ומביטה בהרהור לחלון, שעות לפעמים.
שאלתי הרבה פעמים את אימא ואבא, כי את סבתא כבר התייאשתי
מלשאול, אבל אימא ואבא לא היו עונים לי, ותהיתי אם זה בגלל
שאני עוד קטן לטעמם או סתם כי הם באמת לא יודעים.

כשהייתי בן שלוש עשרה, חודש וקצת אחרי הבר מצווה סבתא כבר
הייתה חולה, לא מאוד אבל חולה.
פעם אימא שלחה אותי לסבתא עם תבשיל אורז מיוחד שהעלה ניחוחות
והשביעה אותי שלא אגנוב ביסים, כי זה לסבתא, הבטחתי.
נכנסתי וראיתי את סבתא יושבת בתנוחה האופיינית על הספה הירוקה
שלה ומביטה בחלון, אך הפעם הבטתי בה מופתע, היא ישבה, הבובה
האדומה בידיה המקומטות והיא בוכה. עמדתי שם נבוך, ולא ידעתי מה
לומר, בסוף התקרבתי בזהירות: "סבתא?".
היא הסתובבה אלי וחייכה, הייתי מבוהל, מעולם לא ראיתי את סבתא
בוכה, אבל יותר נבהלתי מהבובה, מעולם סבתא לא אחזה בבובה,
מעולם אפילו לא ראיתי אותה נוגעת בה, תמיד הייתה מוגנת ומקודשת
מאחורי קופסת זכוכית, והאחיזה של סבתא בה נראתה לפתע רשלנית
וחסרת אחריות. היא ראתה שאני בוהה בבובה וחייכה בעצב, היא
סימנה לי לשבת לידה, התיישבתי בצייתנות, היא נראתה כל כך עצובה
וכל כך חולה, ואני חייב לציין שהייתי מבוהל ביותר..

ישבתי אצל סבתא חמש שעות, ואני לא מגזים, חמש שעות ישבתי אצלה,
והכל התבהר פתאום.
היא הראתה לי את המספר על היד, וסיפרה לי על הגטו, ועל
טרזינשטט ואיך הגיעה אחרי זה לאושוויץ, היא סיפרה לי על הרעב,
שהיא הייתה רק ילדה בת שש, היא סיפרה איך אימא שלה נאנסה
ונרצחה ע"י הנאצים בגטו וורשה, איך אחיה הבכור ואביה מתו
בטרזינשטט בעבודות הפרך, ואיך היא שני אחיה הקטנים ואחותה
התאומה הובלו לאושוויץ, בהתחלה עוד עבדה באושוויץ וניקתה
רובים, והיה לה מזל, כי ילדים מעטים מאוד עבדו במחנות, אחיה
הקטנים נלקחו, מעולם לא ראתה אותם שוב..היא ואחותה התאומה
נשארו וניקו את הרובים של הנאצים בעזרת אצבעותיהן הקטנות, אחרי
זה הובילו אותן לאושוויץ בירכנאו.

היא סיפרה לי איך שרדה עם אחותה, הן הצליחו לשרוד באושוויץ
בירכנאו חודש שלם, התחבאו בחדרי המיטות, אפילו בתוך האסלות, רק
שלא יקחו אותן עם אותן הנשים שלא חוזרות.
הן ידעו שהנאצים מחפשים תאומים בשביל הרופא, אבל הן לא ידעו
למה, והן למדו לא להקשיב לגרמנים שניסו לפתות תאומים מהמחנה
להתייצב במרפאה בתמורה למזון בשפע.
לה ולאחותה הייתה בובה אדומה, אימא נתנה להן אותה ביום הולדתן
השישי, היא מעולם לא גילתה איפה מצאה אימא בגטו בובה אדומה,
והיא לא העזה לשאול, אימא הייתה משחקת איתן ועם הבובה בכל
הזדמנות כדי לעודד את רוחן ולהסיח את דעתן כשנשמעו יריות
וצרחות יהודים מבעד לחלונות הבית בגטו. פעם עוד היו רבות עליה,
אך עכשיו כשהן לבדן וכל מה שיש להן זה אחת את השניה ובובה
אדומה אחת, למדו לחלוק בה והשתתפו בה יחד. סבתא סיפרה לי
בדמעות כיצד נשבעו שתמיד ישחקו בבובה יחד, ושאף אחת לא תשחק
בבובה לבדה, לעולם. הבובה הפכה לסמל התקווה שלהן, התקווה שתמיד
ישחקו בה יחד, שלא ייפרדו. בובה אדומה ויפה, הדבר היחיד שהיה
אדום בכל אושוויץ חוץ מדם הנרצחים, הן קראו לבובה "רבקה", השם
של אימא שלהן, הן היו מעמידות פנים שרבקה מדברת איתן, נוזפת
בהן כי התלכלכו בבוץ ומכינה להן ארוחות ערב. בעזרת הדמיון
ובובתן האדומה, קליפות תפוחי האדמה הרקובות שאכלו נהפכו לעוגות
גלידה ומרק העוף הנפלא שאימא תמיד הייתה מכינה להן.
יום אחד, חלתה אחותה של סבתא בטיפוס, סבתא סיפרה לי ששבועיים
לאחר שמתה אחותה לאחר מחלתה המייסרת נגמרה המלחמה, והיא הוברחה
לצרפת, ומשם לישראל עם עוד עשרות ילדים יתומים, ניצולי המלחמה
המעטים.
וכל מה שנשאר לה, משלושה אחים ועוד אחות תאומה, אימא, אבא, שני
סבים ודוד זה רק בובה אחת, בובה אדומה וישנה ששמה רבקה.

הקשבתי פעור פה לסיפורה של סבתא, האורז כבר התקרר מזמן, וסבתא
הביטה בי וליטפה את ראשי: "אתה הנכד הבכור שלי, האהוב עלי
ביותר, ואני רוצה שתזכור את מה שסיפרתי לך היום, כי אין דבר
חשוב מזה".

סבתא נפטרה לאחר שלושה ימים, היא מתה בשנתה ונמצאה על הספה
הירוקה שלה, מכוסה בשמיכת הצמר החומה והבובה האדומה
בזרועותיה.
כשפינו אותה באמבולנס, נכנסתי לדירה שלה, לא בכיתי, אולי לא
עיכלתי עדיין, אימא ואבא בכו בבית, ואני נכנסתי לסלון, הבובה
האדומה הייתה זרוקה על הריצפה, דמיינתי את החובשים המפנים את
סבתא בעדינות וכבוד מהכורסא, זורקים את הבובה בחוסר ידע שהיא
חשובה לא פחות מכל חיי אדם אחר, לפחות בשביל סבתא, כעסתי על
המחשבה הזאת, ניגשתי והתכופפתי אליה, הפעם הראשונה שאני הולך
לגעת בבובה הזאת, נגעתי בה קלות באצבעי בהתחלה, קצת חושש שאולי
תתפרק, או תימס ממגעי, אך נזכרתי בידיה המקומטות של סבתא
כשאחזו בבובה והחלטתי להרימה, מגעה היה רך, יותר רך ממה
שציפיתי, שמלתה האדומה ליטפה את עורי ואני הבטתי בשריד האחרון
ממשפחתה של סבתא בתוך ידיי, מי האחרון שנגע בה חוץ ממני וסבתא?
אחותה התאומה ברגעיה האחרונים? אבא כשעוד היה ילד סקרן בדיוק
כפי שאני הייתי? חיבקתי אותה בעדינות ואימצתי אותה לליבי,
הרחתי אותה, ריח של אבק, וקצת ריח של סבתא, ריח עדין כזה של
בושם וורדים, ניסיתי לדמיין את כל הריחות שהיו לבובה במשך
השנים, כמה זוועות ראו עיניה הריקות של הבובה? כמה בכי וצרחות
שמעו אוזניה האטומות? כמה דמעות, דם ויזע ספגה על בשרה העשוי
בד? התיישבתי בספה בזהירות כשהבובה בין ידיי והבטתי לחלון,
מנסה לראות מה סבתא ראתה כל השעות שישבה והביטה בו, ליטפתי את
הבובה, ובכיתי, בכיתי ובכיתי ודמעותיי נפלו על הבובה והרטיבו
אותה.
אז נבהלתי ופחדתי שאהרוס אותה, אז הלכתי לחדר של סבתא, ושמתי
בתוך קופסת הזכוכית את רבקה, הבובה האדומה של סבתא.