בחוץ עדיין היה אור כשפניו של דן האדימו להם. "איפה היא
לעזאזעל?!" הוא סינן לעצמו, "היא מאחרת כבר בעשר דקות! בת
זונה, שרק תחכה מה אני אעשה לה!".
ורדה, חברתו בשנה האחרונה, עבדה במרכז לנפגעי תקיפה מינית. היא
היתה סטונדטית לפסיכולוגיה במכללה למנהל, בת 24, שמנה בדיוק
במקומות הנכונים ומושכת מאוד.
בכל פעם שהיא ודן יצאו כמאתיים פרצופים של גברים חרמנים בגילאי
12 עד 60 הסתובבו להם בצורה חדה וברורה ובהו בכל חלק אפשרי
שלה. מיותר לציין שזה שיגע את דן עד כדי דמעות כמעט, אבל הוא
שמר את זה לעצמו, כי הוא ידע שהקנאה חסרת הבסיס שלו מעצבנת את
ורדה. "תקשיב לי!" היא היתה צועקת, "אף אחד לא מחליט עליי ולא
אומר לי עם מי להיות! עכשיו אני רוצה להיות איתך ולא עם אף אחד
אחר, אז תעשה לי טובה ואל תהפוך את זה לקשה כל כך!"
ואז היא היתה מסתובבת לצד שלה של המיטה והולכת לישון, למרות
שהלילה הם היו אמורים... דן אפילו הלך במיוחד לבית המרקחת ואף
שאל מן הספריה את הספר "1000 דרכים לשפר לה את האורגזמה", הכל
כדי שורדה לא תתרחט שהיא איתו.
ועכשיו, כאשר ורדה טרם הגיעה הביתה, היה לדן ברור שהיא בוודאי
מדברת בטלפון עם צעירה מסכנה שלא יודעת איפה לקבור את עצמה
מרוב כאב ובושה, אבל עדיין מחשבותיו היו נודדות לתמונה של ורדה
עם גבר גבוה יותר, שרירי יותר וחכם יותר, הרבה יותר ממנו,
בדיוק כמו שמגיע לה... "אבל מה עם דן?" היה הגבר הגבוה, השרירי
והחזק שואל בעוד ורדה פותחת לו את הרוכסן של המכנסיים "דן?"
שאלה ורדה והורידה את החזיה, "איזה דן?"
הספל נפל מידיו של דן והתנפץ על הרצפה "בת זונה!!!" הוא צעק
בכאב... איך היא מעזה לבגוד בו כך? היא הרי יודעת שהוא אוהב
אותה יותר מאת החיים שלו, ועדיין היא משחקת בו כך. עברו כמה
דקות עד שדן אזר את כל כוחו כדי להזכיר לעצמו שהתמונה שראה
הינה רק פרי דמיונו.
"מה קרה?" שאלה ורדה שבדיוק נכנסה, "שמעתי צעקות, הכל בסדר?"
בדיוק אז הוא הגיע. הוא נהג להגיע בכל פעם שדן הרגיש קטן וחסר
ביטחון, בכל פעם שהוא חשש שורדה בעצם לא באמת רוצה אותו ושהיא
סתם נשארת בקטע הזה בשביל הכיף, בכל פעם שהוא פחד להישאר לבד
שוב ורצה לברוח מההרגשה.
הוא יצא מתוך גופו של דן, איפשהו באמצע החזה מעל הצלעות, ונעמד
זקוף וגאה על הרצפה.
הגמד הירוק הזה ודן כבר נהפכו למכרים ותיקים, מכיוון שהוא היה
יוצא כל כך הרבה פעמים בגלל חוסר הביטחון המושרש של דן.
"מה זאת אומרת הכל בסדר?!" שאל הגמד בכעס, "תגיד לכלבה שתסתום
ת'פה שלה מהר! אתה כאן יושב ומתגעגע אליה והיא הולכת ודופקת את
כל השכונה!"
"כן...כן, הכל בסדר חמודה, פשוט נשברה לי הספל ונבהלתי..." לדן
היה מאוד קשה להתגבר על הסמכותיות, העוצמה והכריזמה של הגמד
הירוק. לא היה קל לו להגיד מה שבאמת רצה על פני מה שהגמד אמר
לו להגיד.
"לא נורא. יו, איך אני עייפה... יש המון נשים מאוד מסכנות
בעולם הזה. אני הולכת להתקלח" והיא הלכה לעבר חדר האמבטיה.
"כדי לשטוף את כל מה שכל המכוערים האלו שפכו עליה! אפילו נשיקה
היא לא הביאה לך, יא אפס! זה היחס שאתה אוכל?"
"לא נכון!" התעצבן דן, "אתה טועה! אתה סתם לא חושב בכיוון! היא
איתי ורק איתי, ומצידי אתה יכול ללכת לעזאזעל!"
"אוהו!!" צחק הגמד, "מישהו תפס תחת, הא? אז רק שתדע לך,
כלומניק עלוב, אני לא הולך לשום מקום, כי אני זה כל מה שנשאר
מהאישיות העלובה שלך שהכלבה המזדיינת הזאתי הרסה לך! אתה לא
רואה מה שמתחת לאף שלך! בסוף שוב תישאר לבד ואז תירק דם על זה
שלא הקשבת לי!"
"תפסיק!!" צעק דן, "לפנ שאני..." "דן, עם מי אתה מדבר שם???"
שאלה ורדה בפליאה מחדר האמבטיה
"אה...זה לא אני, חמודה!" אמר דן ומיהר להדליק את הטלויזיה,
"זה דן שילון, הוא מספר שהממשלה התכנסה שוב כדי לדון בהמשך
המסע ומתן!" "הלואי!" היא ענתה "אולי סופסוף נחיה בשלום, כמו
שצריך...".
"תקשיבה לשמאלנית הסוציומטית הזאתי!" גיחך לו הגמד, "איך
לעזאזעל אתה סובל ת'היפית הפרוצה הזו אני לא קולט. שלום עלק,
עם מי? חבורה של בהמות פרא עם זקנים וכאפיות?! כל מה שהם רוצים
זה להרוג אותנו! את כולנו, גם את השמאלנית יפת הנפש שלך!"
דן זינק על הגמד, תפס אותו בגרונו וניסה להכות אותו, אך הגמד
היה חזק ממנו, נתן לו אגרוף הגון במצח ואז חזר אל תוכו.
בינתיים, ורדה חזרה אל הסלון, ונתנה לדן חיבוק גדול וממושך.
"אין לך מושג כמה זה מעודד אותי לדעת שלמרות כל הכאב שאני
צריכה להתמודד איתו בעבודה אני יכולה תמיד לחזור אליך, שתחבק
אותי ותגרום לי להרגיש מוגנת כל כך".
ודן לא אמר כלום, רק חשב על איך שהגמד שם בתוכו בטח לועז לו על
זה שעכשיו היא מחבקת אותו, אבל לפני שעה היא חיבקה מישהו
אחר...
בערב הגיע איציק, ידיד טוב של ורדה משכבר הימים. החיבוק שהיא
נתנה לו היה ארוך יותר. היא אמנם לא אמרה כלום, רק צחקה, אבל
דן שם לב שאיציק לחש משהו באוזנה.
כל הערב הם ישבו שלושתם ודיברו, כאשר עיקר השיחה היתה בין
איציק לורדה.
בשלב מסוים הם התחילו לדבר על החבר לשעבר של ורדה, ודן, שכבר
ידע מה הולך לקרות, הלך לסלון והביא עוד כסא.
שניה אח"כ הגמד שוב הגיע. "תודה על הכסא, חבוב!" הוא צחק "אז
מה? שוב פעם האיציק המסטול הזה? בואנה תאמין לי, כל שניה הוא
מפשיט אותה בעיניים שלו!" "אתה רוצה לשתוק אולי?" לחש דן לגמד,
"הם ישמעו אותך!"
"מה אתה מזיין לי בשכל?!" קפץ הגמד ופרץ בצחוק "עדיין לא הבנת
שרק אתה מספיק עלוב ומסכן כדי לשמוע אותי?"
ורדה היתה כל כך שקועה בצורה שבה איציק חיקה את החבר לשעבר
שלה, עד שהיא אפילו לא שמה לב שדן מדבר אל כסא ריק.
באיזשהו שלב איציק הזמין את ורדה לקפוץ לבית-קפה הסמוך כדי
לפגוש את החברה שלו ועוד כמה אנשים שורדה הכירה.
"קבל עכשיו! היא תקפוץ על זה כמו טיל לירח!" המשיך הגמד לצחוק
"נראה לך?!" התפלא דן "היא תישאר כאן, איתי!" אבל עד שהוא סיים
להגיד את המשפט, ורדה כבר היתה על הרגליים עם המעיל שלה. היא
הדביקה לדן נשיקה חטופה ויצאה מהדלת כשאיציק אחריה.
דן נשאר כאשר מבט המום, כואב ועצוב בעיניו.
"זה הכל אתה!" הוא האשים את הגמד, "אתה יודע שאני חלש ואתה
מנצל את זה, גורם לי לדבר לא יפה אל הזונה הקטנה, בגללך... הנה
שוב אתה עושה את זה!"
"רגע, היא לא זונה?" שאל הגמד בהבעה תמוהה על פניו, "פשוט
מהצורה שהיא גומרת כשאיציק משחיל אותה הייתי בטוח שכן!" ופרץ
בצחוק מרושע.
דן לא יכל יותר. הוא התיישב על הכסא והתחיל לבכות. הגמד הפסיק
לצחוק, ניגש אליו ונגע בכתפו "דן, אתה לא מבין שאני לטובתך?
תראה כמה רע לך בגללה, אני רק רוצה שיהיה לך טוב"
"אז מה אתה מציע לעזאזעל?" יבב דן. "תשמע!" חייך הגמד, "אתה
צריך להפסיק לסמוך על אנשים שלא נותנים לך כלום חוץ מכאב. אתה
לא יודע אף פעם אם היא שלך או לא, אם כשאתם מזדיינים היא לא
במקרה חולמת על הזין של איציק, נכון?"
"אבל היא אומרת ש..."
"עזוב מה היא אומרת! אני גם יכול להגיד לך שסבא שלי היה חבר של
סטאלין, זה לא אומר שזה נכון!"
"אז מה עושים?"
הגמד עצם את עיניו, והתחיל לדבר.

כשורדה חזרה הביתה כשלוש וחצי שעות אח"כ, היא שוב נתנה לדן
חיבוק, רק שהפעם הוא לא חיבק חזרה. "האיציק הזה" היא צחקה
"איזו חברה פוסטמה יש לו, רואים שהוא סתם חרמן טיפש" והלכה
למטבח להכין קפה. "איך היה הסרט?" היא שאלה, ורק אז דן נזכר
שהוא היה אמור לפגוש את רמי ודוד ליד הקולנוע לפני שלוש שעות
בערך, כי הם קבעו לראות את השוורצנגר החדש, ושהוא הבטיח שהפעם
הוא יזכור ולא יבריז להם... "עזוב אותם!" לחש לו הגמד שהתחבא
מאחוריו "הם סתם מאוננים על החברה שלך בלילות, הם לא באמת
חברים, סתם נצלנים שעושים אותך סאנג'ר! תזכור מה תכננו!" הוא
זכר איך הוא ביקש מורדה שתזכיר לו בערב שילך לקולנוע. "למה לא
הזכרת לי?!" הוא צעק. "אבל הזכרתי!" ורדה ענתה בהפתעה, "בדיוק
לפני שהלכתי אמרתי לך שאל תשכח את הסרט ושתהנה"
דן ניסה לחשוב. הזכירה? לא הזכירה? הוא היה עסוק בלהקשיב לגמד
כשהיא הלכה...
"היא משקרת, הכלבה!" לחש לו הגמד.
"את משקרת, יא כלבה!" צעק דן. "מה לעזאזעל נכנס בך?!" ורדה
נפגעה, אבל דן כבר היה בלתי ניתן לעצירה. הוא הרגיש את הדם של
הגמד זורם בתוכו. "את, יא שרמוטה! חושבת שאת כל כך שווה! נמצאת
איתי, מבטיחה ומבטיחה, ובינתיים מזיינת את כל העיר! אז רק
שתדעי לך שאת סתם כלבה מזדיינת ושאת לא שווה אגורה, כולירע!"
ורדה התחילה לבכות ורצה אל החדר. "תראה איך הזונה בוכה!" צחק
הגמד, "בדיוק כמו שהיא גרמה לך לבכות כל כך הרבה פעמים!" דן
ידע שהגמד צודק. הוא ידע שעכשיו ורדה תמצא את המזוודה עם כל
הדברים שלה שהיא הביאה כשעברה לגור איתו. הוא נכנס לחדר אחריה.
"קחי את המזוודה שלך ותטוסי לי מהעיניים, זונה!!!" הוא צרח
עליה. היא רק המשיכה לבכות... פתאום דן קלט מה הוא עושה. חרטה
וכאב עמוק החלו להזדחל בקרירות אל תוך ליבו... "מה פתאום?!"
צווח הגמד "שום חרטה ושום כלום, מה אתה נמושה?! תזכור מה היא
עשתה לך! שתלך קיבינימט הזונה!"
"לכי קיבינימט, זונה!" צעק דן בחוסר אונים בעוד ורדה המבוהלת
מרימה את המזוודה ויוצאת מהחדר, ואז מהבית. היא לא ראתה את
הפרצוף של דן, מלא התסכול והדמעות הזולגות.
משם מלאכתו של הגמד היתה קלה.
דן טילפן לדוד ורמי כדי להגיד להם שהם סתם הומואים חארות ושהוא
לא צריך ת'זיוני שכל שלהם, לעודד אחיו הגדול כדי להגיד לו כמה
שהוא מפסידן ושהוא יודע שהוא סתם מנצל אותו כי הוא כזה אפס
ולאמא שלו כדי להגיד שנמאס לו כבר מהשטויות הפולניות שלה
ושתתחיל להתייחס אליו בכבוד לפני שהוא תוקע אותה בבית אבות.
אז הוא ירד למעטה, והתחיל לרסס בספריי על הקיר של הבניין "דן
אומר: תמותו כולכם!"

למחרת לדן לא היתה חברה, לא חברים ולא בית.
הוא והגמד ישבו בקור של 11 מעלות על ספסל ליד הפאב השכונתי,
שגם ממנו העיפו אותם.
"אז מה?" שאל דן בעצב.
"מה מה?" ענה הגמד בחוסר אכפתיות.
"מה עושים עכשיו? נפטרנו מכל החארות, מה עכשיו?"
"נו יופי! נפטרתי בשבילך מכל החארות, עכשיו תראה אותך,
נטול-חארות טוטאלית, אתה מסודר!"
"מה זאת אומרת מסודר?!"
"עכשיו גם עברית אתה לא יודע, יא נמושה?! זהו! אתה מסודר!
החיים שלך טובים!"
"אבל מה יהיה איתי?! מי ידאג לי וישעשע אותי? מי יפיג את
השיעמום שלי? מי יהיה איתי?!"
"מה אתה צריך את כל השטויות האלו?" הפטיר הגמד בבוז. דן התחיל
להבין. הוא תפס את הגמד בצווארו. להפתעתו הגמד כבר לא יכל
להתנגד כל כך, רק לשבת ולהיחנק, עד שדן הרפה.
"מי יחמם אותי בלילה?!" דן התחיל לבכות, "מי ילחש לי מילים
יפות, מי יתגעגע אליי ויאהב אותי?! מי יאהב אותי?!!!!"
ופתאום, בפעם הראשונה בחייו מאז גילה את הגמד באותו יום שאבא
שלו הביא לעודד אולר שוויצרי ולו סתם עוד סרט מצוייר, ראה דן
מבט חדש על פניו. לפתע כל העוצמה, כל הכריזמה והביטחון נעלמו
ובמקומם הופיע מבט מבולבל ושואל.
"לאהוב?" הוא שאל בפליאה רבה, "מה זה לאהוב???"
ובעוד הגמד מתחיל לחפש מישהו לשנורר ממנו מילון, חשב דן על
עודד שבטח היה מחזיר לו את הכסף שהיה חייב לו עוד יומיים בערך,
על אמא שלו שפשוט דאגה לו, על דוד ורמי שמן הסתם אוננו על כל
אחת בעולם חוץ מורדה כי הם חברים שלו, על איציק שהיה בעצם בחור
טוב והיתה לו חברה בכלל, ועל ורדה... שהוא באמת אהב ושבאמת
אהבה אותו, הכי באמת שיש.
"סבא שלך באמת היה חבר של סטאלין, נכון?" הוא הביט בגמד
בייאוש.
"כן, הם הכירו באוניברסיטה... למה אתה שואל פתאום?"
"סתם...לא חשוב כבר...באמת שלא"