נכתב עם עופריקית
הרבה אנשים עוברים פה, תאונות דרכים, מגיפות, מלחמות,
התאבדויות בקיצור הכל הולך פה.
השער לגן עדן זה מימין וגהינום זה משמאל, באמצע יש דלת קטנה
לפשוטים אבל כמעט שאף אחד לא עובר בה כי גם מי שיש לו מעט
מעשים טובים מסוגל להתקבל לגן עדן. זה הכל תלוי בנרות.

יום אחד מגיע הנה איזה בחור בן 17, לא יותר, תמהוני משהו,
ארגנטינאי אני חושב, אבל אולי סתם יש לו מבטא דרום אמריקאי. אז
ההוא ניגש אלי ומתחיל לבכות לי שכואבת לו הציפורן ובכלל הוא לא
צריך להיות פה כי סתם הוא מת בנסיבות טכניות שאינן תלויות בו
וגם בכלל היה לו יום מגעיל, שיעור היסטוריה והכל...
אז אני מרגיע אותו ואומר לו שיתחיל להניח את המעשים על
המאזניים ושימיין בעצמו כי עבר עלי יום עבודה קשה, פיגוע המוני
והכל...
אז הארגנטינאי שם את המעשים שמסתכמים בבערך 5 מעשים טובים ו 5
מעשים רעים. הסברתי לו שבמקרים של שוויון צריך לספור ת'נרות,
ההוא מסתכל עלי בתמיהה, אז אני מפציר בו 'כן כן בחורצ'יק תתחיל
להוציא את הנרות, בוא ניראה מה אתה שוווה שם למטה'  ההוא מתחיל
לבכות שוב, בכי חרישי, 'למטה? למטה לא הייתי שווה כלום. אין שם
מי שידליק בשבילי, אפילו ההורים שלי בטח לא יודעים שאני כאן'.
מיד הרמתי צלצול לבובה מלמעלה ההוא נו איך קוראים אותו,
אלוהים.
אלוהים התעצבן עלי שאני בכלל מתקשר אליו בין חוצות לאור ואמר
שאם אין נרות - אין גן עדן.
אז שלחתי עוד ארגנטינאי לגהינום