"מה גרם לך לעשות את זה?!" התחבטתי עם עצמי.
ניסיתי רצוא ושוב לתקוע את ראשי המהורהר בקיר המוזנח שהיה
מולי, אך למרבה הפלא זה לא עזר.
לא ויתרתי, אני חייב שוב לנער את מחשבותיי. הפעם, תקעתי אותו
בחוזקה מרובה ככל- אולי הוא יתנפץ והאשליה תעלמנה, אך רק קול
הדהוד מתגלגל מהדפיקה המשיך לעבור במקום ויצא לאיטו מהחלון.
אני לא יכול יותר לשאת את זה, אז אני אוהב לעבוד על אנשים, אז
מה?!
האם אני הוזה? אני שומע רעשים מוזרים, צורבים במחשבתי,
עכשו כבר איני מסוגל עוד לגשש באפלה ולמצוא קיר ראוי לנגיחה
הולמת, אז עצרתי לרגע מהנגיחות העזות והחלתי בפתיחת חשבון נפש.
התלבטתי עם עצמי, הוצאתי את כל הקלפים, אפילו את הג'וקר הזה עם
החיוך הטיפשי שהיה מוחבא בשרוולי מהמשחק הקודם.
אך בחיים האמיתיים לא הכל משחק. אני באמת מנסה אבל משום מה
הקונפליקט מסרב להתפענח.
מחוגי השעון הישן מתקתקים ברקותי ללא הפסק והנה קול צווחה של
ילד פעוט לא מרפה ממני, אני שומע גל צעקות מעורפלות שונות
ומגוונות. היי, נדמה שאני שומע ברקע גם, אה... כן, זה אלוויס
פרסלי, זה בבירור צחוקו של המלך, הוא מלגלג עליי... הגם אתה
ברוטוס?
כל השאגות והיבבות מתבוללות ומסתחררות.
אני סוגר עיניי - הכל שחור, ניסיתי לשכנע את עצמי: טוב נו,
עפעפי סגורים, והחדר חשוך, מה ציפיתי לראות?!
ולפתע פתאום, ממש לרגע קט אני רואה בולדוג מייבב, האם אני
הוזה?
מאחורי הבולדוג מופיעים יצורים צבעוניים, כל אחד בצבע אחר,
עושים גלגלונים וכל מיני שטויות, אבל הכלב שומר עליהם - שלא
יצאו מגדרם, שהכל יהיה בגבול הטעם הטוב. אבל היצור השחור נבלע
ברקע השחור, נשאר ללא השגחה.
עודני שומע שאגות של בכי וקינה, הן הולכות ובאות והראש סחרחר.
הקול מתגבר. לא נותר לי מה לעשות, הוא לעולם לא יסלח לי.
הרעש מתגבר...מגיע לשיאו... ובפתאומיות קולות הרעש מתנפצים
ברעש מחריד אוזניים ולפתע שורר שקט.
אין קול חיים, אף לא רשרוש, השקט מפחיד אף יותר מהרעש, לא
הייתי צריך לעשות את זה... אני חייב להסביר לו, שיש קטעים של
הומור.
אני מתחיל להזיע, כולי נוטף רגשות אשם, מרחרח סביבי וריח עובש
עולה, ומחפש בשביל מה, בשביל מה להמשיך להלך על שביל החיים
השגרתיים?! ואולי אני אסע לפלורידה לעשות כיף חיים?!
רגע, מה זה? הנה מגיחה לה מחלוני הפעור דמות אפורה שאינה מוכרת
לעיניי, כשהיא מסיטה את הוילון בעדנה וברוגע, הגנב בא לביתי?
לא ולא.
כמו בחלום, הדמות המופיעה זוהרת כולה והילה ירקרקה עוטפת אותה
בעדנה ובחמלה, כן, זה אכן היה הזקן החכם, כפי הנראה בא לתת לי
את נזיפתו.
הוא התקרב אליי צעד אחריי צעד והתיישב על הספה שממולי.
כן, הוא היה נראה שקול למדי. טוב, אבל אי אפשר לדעת מה הוא
חושב ברגע זה, הרי בסופו של דבר אני אכזבתי אותו, לבטח נחרץ
גורלי, אבל למה דרך החלון??? ואיך טיפס על בניין של עשר קומות?
אבל במו תמיד הזקן מוצא פתרון לכל.
הוא הוציא קול אנחה, אחריי שהייה ממושכת במישוש זקנו המרוט,
הבעת פניו הנינוחה הוחלפה במבט חודרני לעיניי, בוחן מחשבותיי,
תוך כדי שאל בקול חנוק: לא יכולת להיות קצת יותר אחראי?!...בלי
ציפייה לתשובה.
החסרתי פעימה, רטט קל עבר בגופי, הוא לקח את זה יותר מדי
קשה... אני חייב לספר לו, חשבתי... אבל מצד שני הוא יכעס שאני
כל הזמן מתחכם איתו... לספר או לא...
-הטלתי עליך משימה לא יכולת לבצע אותה?!, אתה לא יודע אחריות
מהי! הוא נזף בי.
עכשיו אני חייב לספר לו, זה עבר כל גבול...
-אני חייב להגיד לך משהו...
-לא אל תגיד שום דבר, מספיק ששום דבר לא עשית!
-...אבל...
-בלי אבל ובלי טובות!. וכך הוא השתיק אותי.
הזקן גירד בראשו הרתוח: היינו חברים טובים, החבר הכי טוב שיכול
להיות לאדם, כמובן שגם אתה היית חבר שלי... אה... אני זוכר איך
רק לפני יומיים היינו יושבים בארגז החול ו... הוא הרהר
במחשבותיו ואמר בהחלטיות "זה נגמר".
-אתה לא מבין... גמגמתי. זה לא....
-מה זה לא?! די כבר להמציא תירוצים... היית צריך לשמור עליו
בשבע עיניים!
-"אבל אין לי שבע עיניים...רק שתיים..." השפלתי מבט והזקן החל
בנאום:
בסה"כ נסעתי לפלורידה לעשות קצת כיף, מה יש?! אני כל הזמן
מייעץ לך בענייני העולם, אתה לא יכול לעשות משהו בשבילי?,
אפילו ילד בן שנה מסוגל להשגיח עליו...
-"לא זה לא..." ניסיתי להגיד משהו.
-אל תגיד שום דבר, אני מרוגז מספיק, מה אני אעשה בלעדיו, אני
זוכר שהתקשרת אליי ואמרת לי את זה... אז... אז עולמי חרב, הוא
הקשיב לי כל הזמן, הוא לא נבח עליי כשהייתי לחוץ, כמו כל השאר,
זו הייתה אהבת אמת...אלק לא יכולת להחזיק אותו בזמן שהחוצנים
התנפלו עליו... כפי שאמרת לי את זה לא נשמעת כזה מפוחד... היית
מתגבר עליהם..., החוליגנים ההם... מתעמרים בכלב תמים להנאתם,
צריך לכלוא אותם!
הוא דיבר ודיבר, לא יכולתי להשחיל מילה, ניסיתי, באמת
ניסיתי..."אבל"
-כן, כבר אמרת שהיה להם אקדח אולטראנושך ושהם שהיו מרוסנים, אז
מה?! זה לא אומר שלא יכולת לקחת מהם אותו...
בינתיים הכלב שבסלון נחר והתכרבל בשמיכה שהבאתי לו.
כמעט שנשברתי: זה לא היה באמת... הורדתי את ראשי בבושה.
הוא לא הקשיב, היה בשלו.
במה כבר מדובר?! בכלב??? מה הוא לוקח את זה לריאות? אבל בשביל
הזקן הכלב היה הכל , הם עשו הכל ביחד, זה לא סתם כלב, אלא
בולדוג גזעי, כמעט כמוני... הסיפור עם החיזרים לא היה בכדי
לפגוע בו.... בצחוק... הוא לא הבין.
הזקן שתמיד הבין אותי פצה פיו בטון רשמי: זה לא זה בלי חומי...
תוך כדי בכי מריר הזיל דמעה "אני עוזב", הביט עליי קמעה וקם,
פנה לעבר החלון שוילונו מקושט בדובים עליזים.
קמתי כהרף עין וצעקתי: "חכה!!!!!!!!"
הוא עצר. אני אסביר לך, הסיפור של מבצע מאדים "תפוס ת'בולדוג"
לא אמיתי, המצאתי אותו, אתה מבין? בהומור...
הוא לא נע. "יאללה, אתה מתכוון באמת?" הביט בעייני כשעוד דמעה
זולגת בזוית עיניו.
לרגע לא יכולתי להשתלט על עצמי ו... לא תאמינו. נכנסה בי רוח
שטות, גבר עליי יצרי, ובקלות הדעת אמרתי להנאתי:
"אכן כן, הסיפור פרי דמיוני..." עיניי הזקן קרנו מאושר,
והמשכתי "מה שקרה באמת זה שאכלה אותו ממוטה!", כמעט התפקעתי
מצחוק.
-אני לא מאמין למשמע אוזני. צווח הזקן, בלי חומי, לא שווה
לחיות, הפנה לי עורף והתקדם לעבר החלון, אני התעוררתי מאי
שפיותי וצעקתי: לא אני סתם... הוא קפץ מהחלון היישר לתחתית
ביתי. עבדתי עלייך...
שפשפתי עיניי, האם אני הוזה? טוב, לא נורא, פניתי לסלון "חומי,
בוא לאכול!" |