גשם זלעפות ניתך בחוץ מכה בכעס על שמשת החלון הגדול שצפה לים,
ברק האיר את החדר מעניק חיים לרגע לדמות החימר שניצבה בפינה
מדגיש את  האותיות המשורבטות עליה, וקול רעם מתגלגל הרעיד את
סיפות הבית.
הוא הפסיק את עבודתו,  נעמד על רגליו מתמתח כחתול, ניגש לחלון
והביט החוצה , לובן הגלים הסוערים בלט על רקע הלילה השחור,
ומחשבותיו נדדו הרחק  ללילה אחר סוער שכזה , לילה בו היא נכנסה
לחייו באופן מקרי,והפכה את חייו על פיהם.

באותו לילה תכנן  ערב שקט, הוא עבד בחדר העבודה שלו על גוש
חימר, מנסה  להפיח בו חיים כאשר צלצול הטלפון קרע את השקט:
"שלום, זה ערן ?  נשמע קול פעמונים חנוק מעברו השני של הקו
"לא זה עידו"  ענה בחטף וחשב כבר לנתק, אלא משהו בקול הפנט
אותו  והאט את פעולותיו, ולרגע נדמה היה לו ששמע יבבה חנוקה.
"סליחה"  הפעם נשמעה היבבה בבירור
"ר רגע, רגע, אל תנתקי בבקשה, ר רגע"  גמגם במבוכה
הוא לא ידע מה לומר אבל היה ברור לו שאסור היה לו להשאיר את
הקול הזה לשוטט לבד בחושך ובגשם שבחוץ.
"אמנם אני לא ערן, ואני רק עידו, אבל את יכולה לדבר איתי אם את
רוצה"
מעברו השני של הקו נשמע ניסיון נואש לחנוק את היבבות העולות.
"א אני מצטערת... לא התכוונתי לערן , כלומר לבחור ששמו ערן,
רציתי לדבר עם מישהו מער"ן,  נו אתה מבין, עזרה נפשית... "
סופו של המשפט טבע בים בכיה.
"אוקיי, רגע , אם כך אז בוודאי אוכל לעזור לך"  שיקר ולא ידע
איך ולמה.
"תראי הייתה תקופה שהתנדבתי בער"ן ויש לי קצת ניסיון"  ובמוחו
הסתכסכו המחשבות, גמד קטן הקיש על כתלי מוחו ושאל: על איזה
ניסיון אתה מדבר איש?
" ל לא , לא חשוב, עזוב, סליחה שהטרדתי "  ענתה בבכי
"רגע, מהו שמך אמרת?" ניסה נואשות
"תמר"  ענתה חלושות
" תמר, יש לי רעיון, את מעשנת? "  הגמד הקטן שבתוך מוחו סטר לו
בחוזקה  ושאג : נו יופי, כך אתה עוזר לה?
" כן... "  היבבות נחלשו
"אז תכיני לך משהו חם ומתוק לשתות, אני אחכה, ונעשן לנו סיגריה
ביחד" הגמד נסוג.
דממה
" תמר, את איתי?"
"כן, אבל ... אני ! לא איתי... אני מאבדת את עצמי... לשום דבר
אין טעם... אני שונאת את עצמי... אני לא מכירה את מה שהפכתי
להיות... " ושוב יבבה חנוקה.
נו אז מה תגיד עכשיו רובין הוד? צהל הגמד במוחו.
" תמר , לכי להכין לך משהו לשתות אני אחכה פה, וכשתשובי אני
אקשיב אם עדיין תרצי לדבר"  זמן, אני חייב להרוויח זמן, אסור
שתנתק, אסור!
הוא לא ידע מה יאמר לה, הוא לא ידע מה תספר ואם תספר כלל, הוא
ידע שאין בידו את הכלים המקצועיים להם נזקקים אנשים שכמוה,
בתוכו קינן החשש שאולי רק יזיק לה, ואולי עליו  לנתק כדי
שתתקשר לער"ן ושם וודאי תענה על ידי מישהו מקצועי ומיומן שיוכל
לעזור לה. אך משהו בתוכו נלחם נואשות לא להניח לה להעלם סתם
כך, משהו בתוכו ביקש להמשיך ולשמוע את קול הפעמונים הזה.
רחש שנשמע מעברו השני של הקו הביא קץ לקרב המחשבות שהתנהל
במוחו.
"עידו ?" פעמוני רוח צלצלו באוזניו.
"כן תמר, אני כאן מחכה כפי שהבטחתי " ענה בנשימה אחת
" עידו, ב בא לך לבוא אלי? אם לא קשה לך, א אני פוחדת " אמרה
חלושות
דממה... הגמד הקטן הכה שוב: תענה לה חדל אישים, לעזור רצית
לא?
" כ כן בוודאי, אשמח , תני לי את הכתובת "  מחשבותיו איימו
לפרוץ ממוחו החוצה
הוא שרבט את הכתובת על גוש החימר שניסה להפיח בו חיים דקות
ספורות קודם
" כבר יוצא, חכי לי " ליבו דהר  כעדר סוסי בר, והגמד הקטן צחק
ברשעות בתוך מוחו ושאג: שאלוהים יעזור לך...
הדרך לביתה דמתה לנצח, הוא הכיר היטב את האזור, אך מחשבותיו
הקהו את זכרונו ולא אחת מצא את עצמו טועה וחוזר לאותם רחובות.
היא פתחה לו את הדלת, יופייה הכה בו כברק, פניה היו חפות מכל
איפור, שערה הרטוב גלש על גבה, ומגופה העטוי ג'ינס מהוה וטי
שירט, נדף ניחוח משכר.
הוא חש כאילו ריחף בתוך חלום, מתעלם מלגלוגו של הגמד הקטן
התיישב על הכורסא תוך שהוא מבחין בחן ובפשטות  שבו רוהטה
דירתה, אור רך האיר את חלל החדר ומוסיקה חרישית בקעה לה אי
משם.
"הכנתי לך קפה, שחור עם שתי סוכר, זה בסדר? "  שאלה
" מעולה, בדיוק כך אני שותה ." באופן מוזר היא קלעה לטעמו.
" אני מצטערת, לא הייתי צריכה להטריד אותך"   אמרה תוך כדי
הסטת תלתל ממצחה.
" לא, לא, זה בסדר אל תרגישי לא נוח, אני שמח שביקשת " ענה
במהירות
"תראה עידו, אני לא יודעת מה עבר עלי, אבל הייתי חייבת לדבר עם
מישהו,  מזה זמן רב אני  חשה שאני עושה דברים שאני לא אוהבת,
וזה כאילו מישהי אחרת עושה אותם, זה כאילו  אני מנותקת מגופי
באותה עת...ורק העיניים ... רואות ובוכות, הן הדבר היחידי
שנותר ממני... אבל עזוב זה עבר... הוטב לי... ואני שמחה שבאת,
לא רוצה לדבר עלי, ספר לי על עצמך " היא דיברה ברהיטות
ובביטחון רב.
הגמד הקטן צחק שוב ברשעות: מענין מי עוזר פה למי...?
הוא הביס את הגמד הקטן  בנוקאאוט קטלני, מתעלם מכל פעמוני
ההזהרה, שוכח מה הביא אותו לביתה, ובהתרגשותו אף לא הבחין
בשינוי שחל בקולה, היא שידרה בטחון רב, ואותה שבריריות שהייתה
בקולה נעלמה כלא הייתה.
הוא החל לספר על עצמו , תוך שהוא מאבד תחושת זמן ומקום, נטמע
בתוך עיניה, ובתוך ישותה שאפפה אותו בקסם בלתי נשלט, הגמד הקטן
נעלם לו אי שם בירכתי מוחו, הגיונו הבריא התנדף בחלל החדר,
ומבלי להבין איך וכיצד מצא אותה לפתע בזרועותיו, גופה החטוב
התפתל בין ידיו,  ובלהט הולך וגובר נשק את שפתותיה החושניות,
שיכור מריחה.
היא הובילה אותו לחדר השינה, מפשיטה אותו מבגדיו בתשוקה פראית,
הוא הסיר את בגדיה, וגופה המתנחשל  הצית בו אש קדמונית, הוא
ינק את גופה כהלך צמא במדבר, טובע בחמימות גופה הרך, אנקות
תשוקתה הדהדו באוזניו כענבלים, מלבות את תשוקתו שפרצה כלבה חמה
מטלטלת את גופו בפעימות לשיאי עונג... וכל אותה עת לא הבחין
בדמעות שזלגו מעיניה...                     הוא שכב על גבו
אפוף תחושת סיפוק ועונג, לאות נעימה נפלה עליו, היא שכבה על
בטנה לצדו, הוא ליטף קלות את גבה, ומרחוק שמע את קולה, מלותיה
ריחפו בחלל החדר, הוא לא הצליח לחבר אותם לכדי משפט...
היא סיפרה את כאבה, היא סיפרה על אהוב שהיה ואיננו, ועל
חיפושיה אחריו, חיפושים עקרים שהסתיימו תמיד במיטה עם זר...
והוא לא שמע, שקוע היה בשינה מתוקה, חולם אותה שוב
בזרועותיו...

אור השחר שהתגנב לחדר העיר אותו משנתו, המיטה לצידו הייתה
ריקה, לקח לו דקות ספורות להתמקד ולהיזכר היכן הוא, ניחוח בשום
הכה באפו והשיב אותו לליל אמש,הוא קם ויצא מהחדר, שקט  שרר
בדירה הקטנה, הוא קרא בשמה, מחפש אחריה בדירה הלא מוכרת, לצד
חדר השינה הייתה דלת עליה ציור של אישה טובלת באמבט, היא
וודאי במקלחת חשב, אך לא שמע מים זורמים, הוא קרא שוב ושוב
בשמה, הולם באגרופיו על הדלת הסגורה.
דממה...
הוא פתח בחשש ובאיטיות את הדלת...
היא שכבה שם עירומה יפה כאלילה, שערה מכסה את שדיה , ושלולית
דם  נקוותה מתחת לפרק ידה .