אתם מכירים את המשפט שאפשר לשקר רק חלק מן הזמן לחלק מן
האנשים?
אני מסתפקת בלשקר לעצמי כל הזמן, וגם זה לא ממש הולך.
נתחיל מהתחלה.
קוראים לי סתיו, אני בת 24.
זה נשמע כמו משפט שאומרים במפגש של נרקומנים אנונימיים.
אני ממש יכולה לשמוע את הקהל אומר- we love you, Stav.
אני ילדה טובה כזאת, בטח הכי טובה שראיתם בחיים שלכם. אחת שאף
פעם לא שתתה, לא עישנה ואין על מה לדבר על סמים או סטוצים אלא
רק מערכות יחסים ארוכות, רציניות ומייגעות עד חורמה. הייתי
מהבנות האלו ששקדו על הלימודים שלהן בתיכון, אף פעם לא הבריזו,
אפילו לא משיעורי ספורט וקיבלו בסוף הלימודים תעודת הערכה.
ילדה תמימה כזאת שאף פעם לא הסיתה או העזה. הולכת רק בדרך
הישרה ולא זזה לשום כיוון אחר כמו סוס מאולף.
הייתי מבלה את ימיי להיכנס לדמות החביבה הזו כדי שיאהבו אותי
וכך אולי אקבל לגיטימציה לאהוב את עצמי.
לאט לאט שכחתי לחיות. כולאת את עצמי בתוך מסגרת. תמיד חושבת
שעדיף להיות להבה קטנה שנמוגה לאיטה מאשר שלהבת עצומה שמאכלת
את עצמה ואת סובביה.
עד שהיא נכנסה לחיי, נוגה, בעיתוי הכי גרוע אם יורשה לי
להוסיף.
אם אני הטזה, היא האנטי תזה. גם אם תתאמצו לא תמצאו שני אנשים
שכל כך שונים זה מזה. ההבדלים בנינו הם כה תהומיים שזה מכעיס.
היא מאמינה בלחיות את הרגע, בעוד שאני תמיד העדפתי לתכנן את
העתיד לפרטיו כך שאיכשהו ההווה הצליח תמיד לחמוק מעבר
לאצבעותיי הגולמניות.
בקיצור היא הייתה כל מה שאני לא הייתי ומה שתמיד רציתי
להיות-ספונטנית, בעלת ביטחון עצמי, מצחיקה. לא כבולה לשום דבר.
חופשייה. ואם זה לא מספיק גרוע היה לה גוף מדהים. מהסוג הזה
שהיא לא הייתה צריכה יותר מידי להשקיע בו. ואפילו בבוקר, אחרי
שהיא התעוררה היא נראתה יפה. כאילו שיצרו אתה בכוונה כדי לעצבן
אותי.
בהתחלה שנאתי אותי- עד כמה שהרשתי לעצמי לחוש רגשות שליליים
מבעד למסכת הנימוסין שלי.
היא בילגנה לי בכישרון חסר תקדים את המגרות המסודרות שלי
שקראתי  להם חיי.
באותה תקופה, התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הייתה לי מערכת יחסים
עם בחור רציני שהייתה מובילה, לשמחת משפחתי השמרנית, לחתונה
ברבות הימים. הייתה לי עבודה שעזרה לי לעמוד ברשות עצמי כיאה
לדמותי העצמאית והחרוצה. אך לא יכולתי לממן שכירות לבדי. כך
פגשתי אותה. הייתי זקוקה לשותפה ולא היה לי יותר מידי זמן כדי
להרשות להיות בררנית. במבט ראשון היא נראתה סבירה וחביבה מרב
המעומדים שהגיעו אל סף בייתי. כך הפכנו לשותפות בדירה לא גדולה
בפאתי גבעתיים.
נוגה ניסתה להכניס את עצמה לחיי בעקשנות בלתי פוסקת. ניסתה
לדבר איתי, לבלות זמן ביחד לברר פרטים עליי. לי זה לא התאים.
אני טיפוס של זאב בודד. אני לא אוהבת אנשים חדשים. הם גורמים
לי להרגיש אי- נוחות. אבל לה זה כלל וכלל לא הזיז.
למען האמת, יש מעט מאוד דברים שכן מזיזים לה.
כשהיא ראתה שהיא לא מצליחה לתקשר איתי מבעד למסכת הנימוסין
שעטיתי, היא נקטה בטקטיקה אחרת. מה שלא הולך בטוב, ילך ברע.
היא החלה לנסות למצוא אצלי נקודות תורפה- דברים שמעצבנים או
לחילופין מכעיסים אותי. לאיים על מגדל השן שלי. לא משנה מה.
העיקר שזה יצליח להוציא אותי משלוותי. שהיא תראה תגובה אנושית
ממני.
זו לא הייתה משימה פשוטה. אבל כמו שכבר שמתי לב כשנוגה רוצה
משהו, אבל באמת רוצה משהו, אין לה אלוהים.
לפיכך רציתי לתפוס ממנה כמה שיותר מרחק מה שהתברר כלא קשה
במיוחד לאור העובדה שלמדתי, עבדתי וניסיתי מידי פעם להשקיע
במערכת היחסים היבשה והבטוחה שלי.
לא יצא לי הרבה להתראות איתה. בבוקר הייתי הולכת לאוניברסיטה
עוד לפני שהיא התעוררה מהעבודה שלה כמלצרית בבר. וכשהיא הייתה
חוזרת מהמשמרות שלה כבר הייתי ישנה.
כל פעם שכן יצא לי לנו בכל זאת להיפגש- בעיקר בסופי שבוע היא
הייתה מנסה לדובב אותי לדבר על חיי, על דעותיי על מערכות
היחסים שיש לי או אלו שהיו, מאיפה אני באה, לאן אני הולכת.
בקיצור על כל הדברים שלא רציתי לחשוב עליהם אפילו ביני לבין
עצמי, בטח שלא איתה.

הלימודים לא היו קלים, העבודה החלה להתיש.
כשאתה בסדר עם אחרים הם מנצלים אותך. קל יותר לטפס על אנשים
נחמדים שאיכפת להם מאשר אנשים שלא שמים זין.
חבר שלי החל לשעמם אותי. המין בנינו הפך להיות כה צפוי וידוע
עד לכזה מצב כשהיינו שוכבים, מרב שעמום הייתי מהמרת ביני לבין
עצמי מה יהיה הצעד הבא שלו- איפה הוא הולך לגעת, לנשק או ללוש.

הקטע העצוב שהיו לי אחוזי קליעה מכובדים ביותר.
בקיצור הגעתי לכזה מצב שרציתי לצעוק או להתחרפן.
כשהגעתי הביתה נוגה הייתה שם, מחכה לי, זה הפתיע אותי.
מה את עושה כאן? את לא עובדת היום? שאלתי.
"לא". היא ענתה והתרוממה מהספה שעליה היא שכבה.
"את נראית לי עייפה סתיו", "בואי שבי במקומי" אפילו חממתי לך
את המקום.
"אני חושבת שאני אפרוש, אני באמת עייפה".
"אל תהיי יבשה אני רוצה לדבר עם מישהו, השארי איתי, אני אפילו
אביא לך משהו לשתות". היא ניסתה לפתות אותי לא ללכת.
לא אמרתי לא. אני אף פעם לא אומרת לא אם מבקשים ממני משהו.
למרות שלא ממש רציתי לשמוע אותה טוחנת לי את המוח. היו לה חיים
מעניינים כאלו. היא חיה אותם, היא לא רק הסתכלה עליהם מבחוץ,
כמוני. לא רציתי לשמוע על הבחור האחרון שהיא פגשה או הטיול
האחרון שהיא עשתה או הזיון המדהים שהיה לה אתמול.
הרגשתי גם כך רע. רציתי להיכנס לחדר שלי ולרחם על עצמי.
"את רוצה משהו ספציפי"? שמעתי את הקול שלה בוקע מהמטבח.
"לא משנה לי".
היא הגיעה עם מגש שעליו שתי כוסות גדולות ונתנה לי אחת משתי
הכוסות.
"מה יש בפנים?"
"הפתעה".
נכנסתי למצב אפטי שאפילו לא היה לי אכפת מה יש בפנים.
רציתי שהיא תסיים את זיוני השכל שלה ואני אוכל לבכות אל תוך
הכרית שלי ולהרגיש שאני מבזבזת את חיי.
טעמתי, היה לזה טעם מוזר, כזה שצובט לך את הגורן ומחמם לך
בטירוף את הבטן.
"תשתי עד הסוף" אמרה לי בחיוך, "הטעם ילך וישתפר, סמכי עליי".

שתתי, ובפעם הראשונה בחיי השתכרתי, תפסתי ראש, הרגשתי טוב
משוחררת, פרצתי את המסגרת המחורבנת שלי.
התחלתי לצחקק מכל הגיג שלי או של נוגה, הרגשתי שאני  על גג
העולם.
התחלתי לדבר מבלי להפסיק אפילו לנשום- על הלימודים שלא
מעניינים אותי, על ההורים המרובעים שלי, על החבר שלי שלא יודע
לזיין , על  הבוס האידיוט בעבודה ששולח מבטים אל התחת שלי.
בקיצור על מה לא ?
בעיקר דיברתי על כך שהייתי רוצה להיות כמוה, לעשות דברים
מסוכנים, ללכת על הקצה כך שבגיל 80 אני אוכל להסתכל אחורה
ולחייך. לדעת כי לא בזבזתי את חיי, להרגיש כי העזתי, ששתיתי את
החיים וניצלתי אותם עד תומם.
והיא שתקה. במשך 3 שעות אני לא הפסקתי לברבר והיא כמעט שלא
דיברה, רק הכינה עוד משקאות.
"אני עייפה" אמרתי לה, "כנראה הצלחתי לשעמם את עצמי".
היא חייכה "שכבי על הספה, תעצמי עיניים, אני בינתיים אדליק את
הדוד החשמלי כדי שתוכלי להתרחץ".
היא הלכה לאמבטיה ואני נרדמתי.
"סתיו?" היא שאלה ושמעתי את קולה מבעד לאידי האלכוהול שאפפו את
מוחי.
"את יכולה להתחיל לחיות, ולא רק להתקיים כמו שאת עושה עכשיו,
את רק צריכה להתחיל להרגיש, להפסיק לחשוב".
רציתי לפקוח את עיניי.
היא סגרה אותן ברכות עם מגע עדין.
אל תפקחי עיניים, אם תעשי את זה אני אטבע באפרוריותן, אני לא
אמצא את הכוחות לעשות את מה שאני רוצה לעשות ומתאפקת.
הרגשתי את שפתיה הרכות נושקות לשלי.
המשכתי לעצום את עיניי ולהתחיל לחיות.