עליתי לקומה הכי גבוהה בבניין הכי גבוה וקפצתי.
היה לילה ללא עננים. הירח הסתכל עלי מלמעלה. עגול, מלא, חיוור,
מתעניין במה שקורה שם למטה אבל לא יותר מדי. כל מה שעניין אותו
זה רק אם אקפוץ או לא. לא יותר מזה. רק אם יהיה לי אומץ. אבל
אני הראיתי לו, הראיתי לכולם.
לעיתים, כשהייתי קטן, נעמדתי מול החלון והתבוננתי החוצה.
דמיינתי את עצמי מתעופף באוויר לכיוון השמיים. מסתכל על כולם
מלמעלה. רציתי ממש ממש חזק לעוף. הרי תמיד אמרו לי שאם אעצום
את עיניי וארצה משהו ממש ממש חזק אז בסופו של דבר הוא יתגשם.
למרות שאט אט התבגרתי עדיין לא הפסקתי להאמין בזה.
אז כשהגעתי לגיל עשרים וחמש, קפצתי. מה שהיה לי מוזר זה שלא
הרגשתי בן עשרים וחמש. כשהייתי ילד ואחר כך, כשהייתי נער, היה
נדמה לי כאילו לפני שנעשים מבוגרים יש מן מעבר כזה, מן סוויץ',
וכשזה קורה המחשבה משתנה ונהפכים להיות יותר רציניים, יותר
לוקחים אחריות ונהיים כל מה שמבוגר סימל בשבילי. כך יצא שעד
גיל עשרים וחמש חייתי בציפייה מתמדת שגם לי יקרה הדבר. אט אט
חלחלה אצלי המחשבה ואתה ההבנה שבעצם, בעיני החברה אני כבר
מבוגר, לא משנה שההרגשה בתוכי של הילד לא השתנתה.
אז למה קפצתי אתם שואלים?
לא. לא כדי להתאבד. האמנתי באמת ובתמים שאני אעוף. ככל
שהתבגרתי נחשפתי לכל כך הרבה צביעות, כל כך הרבה שקרים שמוטטו
כמעט לגמרי את העולם שגדלתי עליו.
לא יכול להיות שהכל לא נכון. לא יכול להיות שיהיו אנשים כל כך
רעים, לא יכול להיות שהדבר החשוב ביותר לאנשים זה הם עצמם, לא
יכול להיות שהכסף הוא המטרה ולא האמצעי. אבל למדתי והבנתי
שהרבה מהדברים האלה הן דווקא כן נכונים.
עם דבר אחד לא יכולתי להשלים. עם זה שאם אני אעצום את עיניי
וארצה משהו ממש ממש חזק, הוא לא יתגשם. ובמיוחד אם ארצה לעוף.
כל החיים שלי רציתי לעוף ואם מתישהו זה הולך לקרות- זה עכשיו.
בגיל עשרים וחמש. בגיל שכבר הבנתי שאני כן מבוגר וכנראה
שמתישהו כן היה סוויץ' ופשוט לא שמתי לב לדבר.
אז עליתי לקומה הכי גבוהה בבניין הכי גבוה וקפצתי.
גייסתי לעזרתי עשרים וחמש שנה של רצון לעוף. כל חיי לא רציתי
משהו כמו שרציתי באותו הרגע. כשקפצתי פקחתי את עיניי לרווחה
ופרסתי את ידיי לצדדים.
בדרכי למטה מחשבתי הייתה צלולה כמו שלא הייתה מעולם. התת מודע
שלי החליט שזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלו לראות את העולם ויצא
מהמגירות הסודיות שהתחבא בהן בכל אותן שנים שחלפו. בדרכו החוצה
התערבב עם המחשבות והזיכרונות והדמיונות שלי והראה לי את העולם
ששכחתי שקיים. את הילדות, המשחקים, את חוקי הטבע הפשוטים, את
התמימות ואת עצמי. לא, לא היה לי מעולם סוויץ' כי פשוט הוא לא
היה אמור להיות.
התמימות לא אמורה להילקח לא על ידי הצביעות, לא על ידי החברה
ובמיוחד לא על ידי הבגרות והאחריות. בכל בן אדם, לא משנה כמה
מבוגר יהיה, נשאר הגרעין.
הגרעין הוא נקודת ההתחלה שלו. הנקודה שהזמן והחיים לא הצליחו
לשחוק. הגרעין מסמל את התמימות ואת כל מה שטוב באדם. במשך
הזמן, הוא מתכסה בשכבות של ניסיון חיים, של בגרות וקשיים. אבל
הגרעין נשאר שלם.
אם אספר לכם שרגעים ספורים לפני שהתרסקתי על הקרקע, גופי סתר
את חוקי הטבע והתרומם באוויר, לא תאמינו לי. אבל העובדה היא
שזה באמת קרה.
אני עפתי. עפתי בשמי הלילה. צחקתי לירח בפנים ועפתי. מלמעלה
הצלחתי לראות את אורות העיר, את הגנים ואת הבתים הגבוהים.
עשיתי פנייה ימינה ועפתי לכיוון ביתי. כשהתקרבתי לחלון הצצתי
דרכו וראיתי את עצמי שוכב במיטה, מחייך ופורס את ידיי לצדדים.