פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, היתה לה ממלכה קטנה ומאושרת.
בממלכה הזו כל התושבים אהבו אחד את רעהו, ואת בעלי החיים
שלהם.
לכל אחד היה בעל חיים משלו, וככל שהיה לך יותר בעלי חיים, היית
נחשב לעשיר יותר- כי עושר זה לאו דווקא דבר המודדים בכסף.
כמובן שארמון היו המון בעלי חיים, גם הכי משונים שיש.
היה שם אריה מגמגם, שלא יכל לשאוג, מפחד שיצחקו לגמגום שלו,
והיה שם את הדוב הרזה, שהיה דוב כמו כל דוב אחר, אבל הוא היה
אנורקסי מעט.
אבל הכי הרבה חיות היו לנסיכה.
הנסיכה, אנסטסיה שמה, חיה בחדר עם הרבה הרבה הרבה צבים, שמונה
מאות שבעים ושלוש במספר. היא לא גידלה אותם, הם גדלו לבד, היא
רק אהבה אותם.

לילה אחד, בלילה קר נורא, שאנסטסיה וכל שמונה מאות שבעים
ושלושה הצבים התחבאו תחת שמיכה גדולה מהרעמים, קרה מעשה איום.
המכשף הרשע, סנקה, החליט שקץ לאושר הממלכה. הוא כעס על בעלי
החיים, ועל הקרקס שמסתובב בחצר הארמון, ועל כל שמונה מאות
שבעים ושלוש הצבים של אנסטסיה.
הוא שנא אהבה, הוא שנא אושר, הוא שנא צבים.
אז הוא החליט לקטוף אותם, לקחת אותם אליו, רק בשביל לנסיכה לא
יהיה.
הוא נכנס לחדר השינה של הנסיכה, הטיל כישוף שחור על הצבצבים,
וכל שמונה מאות שבעים ושלושה הצבים הפכו בן רגע לאבן.
הוא אסף את הפסלים בכובע הקסמים שלו, ויצא לדרכו השחורה
והרעה.

בבוקר אנסטסיה התעוררה בבהלה. היא היתה משוכנעת שהכל רק חלום
רע. אבל כחיפשה את הצבים שלה, היא לא מצאה, והיא החלה לבכות..
בשקט בשקט.. בצליל שרק חברים שלה יכלו לשמוע.
אחד החברים של אנסטסיה, התנין, שמע את הבכי שלה, וזחל על גחונו
לכיוון חדרה הבוכה.
הוא התקרב, הניח את ראשו על ברכיה, והלך לדרכו.
התנין היה משוכנע שהוא יוכל להחזיר את שמונה מאות שבעים ושלושה
הצבצבים שלו.
התנין ירד למטה, אל המקדש, לקבל את ברכת הדרך.
הכוהן לא הסכים לברך אותו, כיוון שהיה כלוא בתוך קסם של סנקה,
אז סגנו בירכהו.
ולפתע חל שינוי בתנין.
הוא האריך את הידיים והרגליים, גבה קצת, והזדקף על רגליו
האחוריות.
הוא היה בן אדם לכל דבר, אם לא היה תנין.
אז הוא היה- התנין הקדוש...
והתנין הקדוש יצא לדרכו, רודף אחרי סנגה.
וכשהגיע למגדלו, בקצה הדרך השחורה, נכנס ללא פחד.
סנגה לא זיהה את התנין הקדוש, והחליט להפכו לאבן על שפלש
למגדל.
אבל או אז הגיע ספר קסמים, הישר אל ידיו של התנין הקדוש.
בספר היה רק עמוד אחד, ואותו עמוד היתה מראה.
מעליה היה רשום- לתנין מאנסטסיה אוהבת.
הוא חיכה עד שסנגה ינסה להטיל את כשפו, ואז הרים את הספר,
והפנה את המראה לכיוונו של סנגה.
סנגה הטיל את כישוף ההתאבנות על עצמו!
לאחר זמן של שבריר נשימה, סנגה הפך לאבן, אט אט, עד שכל כולו
היה פסל אחיד.
התנין הקדוש לקח את הכובע של סנגה, אך לא ידע איך להחזיר את
הצבצבים.
הוא יצא מהמגדל, אל הדרך השחורה, עד שהגיע לארמון, ושם פגש את
אנסטסיה, בוכה ומתייפחת.
אנסטסיה זיהתה את התנין הקדוש, ראתה בו את חברה הישן- התנין,
והלכה לחבקו.
ברגע שהיא חיבקה אותו, מהכובע פרצו להם שמונה מאות שבעים
ושלושה צבצבים קטנים.
ואז התנין הקדוש השכיב את אנסטסיה לישון, במיטה הרחבה, עם
שמונה מאות שבעים ושלושה צבצבים.
וסיפר לה את הסיפור הזה...