דמותו של יוסף מוצגת בדרך כלל כדמות המופת לצדיק. יוסף הצדיק
הוא זה שלא נתפתה לאשת פוטיפר, שלא מעל באמון אדונו וכבש את
יצרו. יוסף הוא שהציל את אחיו וריחם עליהם. דמותו של יוסף
מתפתחת בקבלה שם היא מתקשרת אל ספירת יסוד שדרכה עובר השפע
לעולם, בחינת צדיק יסוד עולם. וכן דמותו של יוסף נקשרת לדמותו
של משיח בן יוסף שמסמל את המשיחיות שבחומר. את סיפוק הצרכים
החומריים שהוא שלב הכרחי אם כי לא סופי בגאולה. דמותו של משיח
בן יוסף היא דמותו של הלוחם ברע שסופו למות במהלך סלילת הדרך
לגאולה השלימה.

לעומת זאת כאשר מסתכלים על דמותו של יוסף כפי שהיא משתקפת
במקרא עצמו היא אינה דמותו של הצדיק הנלחם במסגרות, שדורש
לשנות מסגרות בלתי צודקות, שהולך כנגד הזרם. זאת בניגוד לאברהם
שמתווכח אפילו עם אלוהים בדורשו צדק כלפי אנשי סדום יוסף אינו
מתנגד לאף עוול שהוא רואה. יוסף נאמן לחלוטין לאדוניו האנושיים
(פוטיפר ואחר כך מלך פרעה) ומשחק לפי חוקי המשחק המקובלים
במצרים. הוא נוקט במידת הענווה והצניעות (שנתפסות בדרך כלל
כמידות טובות) בכך שהוא אינו עושה דבר למען עצמו ומסתפק בתפקיד
המשנה למלך בלבד, אולם ענווה זו נעשית אצלו למידה רעה. מתוך
ענווה זו וביטול עצמי זה יוסף מקבל את מערכת הערכים המצרית
שמוכנה לראות באדם רכוש ללא ערעור ולמעשה משעבד את כל אנשי
מצרים למלך פרעה. וכך יוסף, ולא פרעה, הוא המשעבד הגדול בתנ"ך.
יוסף הינו הדוגמא המובהקת לצדיקות המקטינה כלשונו של ניטשה.
הוא הדוגמא למצב שבו אדם שומר על כל החוקים "הצודקים" של חברתו
ואינו מסוגל לברוא ערכים חדשים או להתנגד לערכים ולחוקים של
חברתו בשמם של ערכים אחרים נעלים יותר. צדיקות זו סופה להביא
לאסון מוסרי. לכן יוסף יכול אמנם להציל את בני ישראל מבחינה
חומרית אבל לא מבחינה חומרית הוא אינו יכול להביא את הגאולה.
זאת בניגוד לפורצי הגדר, לחוטאים שפועלים למען הצדק כדוגמת
יהודה ותמר (עיין בראשית ל"ח) שמהם יצא דוד.    

יוסף שיעבד את מצרים לפרעה (בראשית פרק מ"ז פס' י"ג-כ"ז),
ומרצונם שיעבדם, שכן הם מכרו לו את עצמם בגלל הרעב הכבד. לא רק
סמכות של מלוכה ניתנה בידי פרעה על עמו אלא גם סמכות של בעל
רכוש כלפי רכושו. קניינו הם וכך גם זרעם אחריהם, ועל כן הוא
יכול לעשות בהם כרצונו: לענותם ואף להרגם. ואכן כך עושה פרעה
שהרי "כל מצרים עבדים לפרעה". מצב זה הוא מוזר: מה בין מלכות
פרעה למלכותם של שאר המלכים? והתשובה היא שהשעבוד הוא כפול
ושיוסף שבר כל אופוזיציה שיכולה היתה להיות לפרעה על ידי כך
שיצר מונופול כלכלי שגרם לכך שלא היתה לעם המצרי כולו ברירה
אלא להשתעבד לו.
לכאורה אין יוסף משעבד בכח אלא מרצון. הוא לא כפה את שילטונו
בכוח הזרוע (הוא גם לא כפה את שלטונו בשביל עצמו אלא בשביל
פרעה) אלא ב"דרכי נועם" ולפי החוק, באמצעות ארגון כלכלי נכון.
וכך מכיוון שעשה את מעשיו בצדק כביכול הרי שהשעבוד שיצר חזק
יותר כי הוא נתפס גם על ידי המשתעבדים כמוצדק. ניתן גם לומר
שיוסף עשה את מעשיו למען העם המצרי שאחרת היה מת ברעב. הכלכלה
הריכוזית והמאורגנת הצילה אותם ולכן יתכן שהם אפילו שמחו
להשתעבד. ישנם הטוענים שהסוציאליסטים והקומוניסטים רוצים
בכלכלה ריכוזית מכוונת ומוכנים לוותר לשם כך על החופש מכיוון
שכלכלה כזו מסדירה את הביטחון הכלכלי בעתות משבר. בכך יתכן שיש
מן האמת אולם יוסף אינו רק מציל את המצרים, אלא משעבדם לעד.
זאת בניגוד לנחמיה שמכלכל את עמו בעת משבר אבל אינו משעבדם לו
אלא להפך מבטיח את חירותה של האיכרות הזעירה ואף אינו לוקח את
דמי הפחה שמגיעים לו בדין (נחמיה ה' כולו). כלומר אין זה הכרחי
שכלכלה ריכוזית תביא לשיעבוד. כמו כן אפשר לראות את מעשהו של
יוסף כדוגמא דווקא ל"הצלחת" השיטה הקפיטליסטית שכן הוא הוא
פועל על פי היצע וביקוש.

מעשהו של יוסף לא רק שמשעבד את מצרים לפרעה אלא בסופו של דבר
גם את בני ישראל. לא יתכן  שיוסף שראה למרחוק, שצפה את שנות
השובע והרעב, היה תמים עד כדי כך שחשב שבני ישראל יעזבו מיד
אחרי הרעב את ארץ גושן הטובה. הרב סולובייצ'יק בספרו חמש דרשות
(דרשה ראשונה על יוסף) טוען שיוסף צפה מראש שגרים יהיו ישראל
בארץ לא להם ושיצטרכו לשנות את עיסוקם ואורך חייהם כי ימצאו
בסיטואציה תרבותית כלכלית אחרת. יוסף חולם על אלומות והרי בני
ישראל היו רועי צאן בארץ כנען. מכאן לדעת הרב סולובייצ'יק
שיוסף רצה לסגלם למציאות המשתנה, ולכן הביאם למצרים ולא השאירם
בכנען וכלכלם מרחוק.
בסופו של דבר, הניסיון להביא את בני ישראל מצרימה אבל לישבם
באזור צדדי ופורה ולא בלב מצרים נכשל. יוסף האמין שהישיבה בארץ
גושן ולא בלב מצרים תצליח לשמר את היחוד של בני ישראל. יתרה
מזו הוא האמין שמקומו ומעמדו שלו במלכות ישמרו גם לבניו וכך הם
יוכלו להמשיך לדאוג לבני ישראל, אולם תקווה זו נתבדתה. קם מלך
שלא ידע את יוסף אבל היתה לו כל הסמכות והזכות (מבחינתו) לשעבד
את בני ישראל שהיו שייכים לו בדין ככל מצרים. יתכן שבני ישראל
ראו עצמם כבעלי זכויות מיוחדות מכיוון שהם כן זכרו את יוסף,
ולכן התנגדו לפרעה. מה שגרם לכך שהוא הקצין והרע את תנאי
השעבוד. יש לציין שמנקודת ראותו, פרעה צודק שהרי קניינו הם
ובקניינו מותר לו לעשות הכל. העבדים במצרים לפי התיאור המקראי
הם עבדי עולם, אין הם יכולים לפדות את עצמם ואין הם זכאים לכל
פיצוי אם פגעו בהם פיסית. זאת בניגוד הן לחוק המקראי והן לחוקי
העבד במסופוטמיה. לכן מותר לפרעה להרוג כל זכר.

הרב סולובייצ'יק רואה ביוסף את מי שראה למרחוק עוד בצעירותו
והכין את בני ישראל למציאות המשתנה אולם הוא אינו רואה את
התוצאה הסופית של פעולותיו של יוסף והיא שיעבוד ישראל במצרים
על כל המשתמע ממנו.  (סולובייצ'יק בהמשך הדרשה מתייחס למה
שאדבר עליו בהמשך אולם הוא אינו מייחס אותו ליוסף). יוסף ויתר
על האוטונומיה של ישראל בחושבו שהוא וזרעו ישלטו בפועל במצרים
או לפחות שבני ישראל יחיו בשוליה עד שיוכלו לשוב ארצה. הוא
מאמין שהוא יוכל ל"קמבן" אותם, ולהוציאם מהחוק הכללי. טעותו
היתה בכך שהוא הכניס אותם תחת חסותה של מעצמה גדולה שלה
אינטרסים שונים שאינם מתישבים עם האינטרס של השבט-עם הקטן בני
ישראל. טעות כזו עושים כל הנשענים על משענת הקנה הרצוץ (כמו
מצרים, רומא וכיום ארה"ב). אי אפשר לסמוך על כך ששליטי מעצמות
אלה יהיו תמיד ידידי ישראל כלומר ידידיה של אומה קטנה שעליהם
לתמוך בה תמיד. הטעות הנוספת היא שיוסף מצרף את עם ישראל
לתרבות המצרית שבה האדם יכול להיות קניין. כך עשתה גם התביעה
שנהייה עם ככל העמים.

הצטרפנו למערכת העולמית אולם לא הצלחנו לשמור על יחודנו בה
מפני שהכפפנו את עצמנו לאינטרסים הרחבים של ארה"ב ושל הכלכלה
העולמית שגם בה הכסף יוצר שעבוד (עם כי יתכן שלא כזה טוטלי).
זוהי תוצאה ישירה של הליכה בדרכי יוסף שכן חשבנו שנוכל לשמר את
יחודינו במערכת מבלי לבנות גדרות פנימיות חזקות מספיקות ומבלי
לתת ערכים אלטרנטיביים. משה הוא שעושה זאת על ידי כך שהוא
מוותר על הנוחות החומרית, על הקרקע המוצקה של תרבות חיצונית
ממוסדת, על השייכות לחברה העולמית והולך אל המדבר, אל המקום
שמחוץ לישוב ובו נותן את התורה. אולם גם מעשה זה אינו מושלם.
השלמות תבוא רק כאשר תקום מדינה צודקת. כלומר לא צדק אנרכי
אוטופי שמנותק מהתרבות הכללית, מהמערכת הפוליטית העולמית. לא
צדק של מדבר שנובע מכך שאין לאיש רכוש. אלא צדק שמוסדר על ידי
מערכת צודקת, שיכולה גם לשים לב לצרכיהם הספציפיים של הפרטים.
לא צדק של יושבי מדבר מנותקים אלא של יושבי עיר מעורים. צדק של
מי שחי חיי שעה וחומר ברווחה כלכלית, אולם חי בו חיי נצח, שבת
וצדק חברתי. זהו ניסיונו הגדול של נחמיה.