ישנו סיפור המתחיל בצטטה: "הדרך לקבוצה היא לא קצרה ולא
ארוכה." אבל סיפורנו אינו עוסק כלל בקבוצה אלא באיש יחיד,
בודד, שעומד היום כמו אז ואומר לא, אתם טועים! איפה שאנחנו
עומדים אף פעם לא היה מגדל, וודאי שלא היה לו חדר כזה, גדול עם
חלון פנורמי שמשקיף על כל העיר. לא. במקום הזה ממש, המשיך
בהצביעו על נקודה מסוימת בשולחן החול שבאמצע החדר, היה ריבוע
מאבן שבתוכו אדמה ונטוע בו עץ. על שפת הריבוע היו יושבים מקבצי
נדבות, ציירי דיוקנאות בתשלום, נגני רחוב, עוברי אורח עייפים,
מחשבי קיצים וכאן ישבתי גם אני.
"טוב, אז נעביר את המגדל למקום אחר" הם עונים לו. והוא אומר
שכן. הם פשוט טעו קצת בטופוגרפיה. המדרחוב שהוא דיבר עליו פשוט
המשיך עד לכיפה. שם משמאל היה בית מצוייר ושם אחריו היתה צומת,
שמימינה היתה חנות למיצי פירות. לאיש היה זיכרון נדיר. מופלא
הדבר כיצד הצליח גם לזכור את כל מה שאלוהים אמר לו בלילות וגם
לזכור את רחובותיה, חנויותיה ודוכניה של עיר שכבר עשרים שנה לא
קיימת ולא נשאר ממנה שום זכר, שכן לא רק הארץ שבה נמצאה אלא
כוכב הלכת כולו אינם ניתנים עוד לישיבת בני אדם.

וכך עומד לו בעל הזיכרון היחיד ומרצה על מבנה המדרחוב והרחוב
שהתחבר אליו, מגרש החניה שנמצא בהמשך ממין לכביש אם הולכים
שמאלה ומסעדת הפועלים שנמצאת בפינה. כעבור עשר דקות מעירים
אותו האנשים הסובבים בחדר בקוצר רוח ומפסיקים את חזיונו
ותיאורו ומזכירים לו את המגדל, המגדל שאמרת, מה אם המגדל? הם
כולם אנשים מכובדים עם חליפות, מזוודות ג'ימס בונד ומפות
מדויקות של אותה העיר. אמנם ישנות במקצת - החדשה היא בת לכל
הפחות מאה שנה אבל הם הרי אינם מעוניינים כלל בתיאור של
הרחובות, הסימטאות והחנויות. אין להם גם עניינן של ממש באיש
הזה עם הזקן הלבן והשיער הארוך הקלוע בצמה, שעורו נוטה לחום
אדמדם. והוא עוטה גלימת ארגמן שבחזיתה משובצות שתיים עשרה
אבנים טובות על גבי בד יוטה מעוטר. בד יוטה צבוע כזה שעשוי
לעשות ילד בקייטנה ביום אינדיאנים. עניין אחד יש להם באיש זה:
הוא, שאף אינו יודע את שפתם של בני העיר, הוא היחיד שראה אותה
בחייו. כלומר, לא בדיוק היחיד. ישנו עוד אחד שהולך איתו כבר
עשרים שנה, אבל זיכרונו אינו כל כך טוב. הוא אינו זוכר את
הטופוגרפיה של ערים שביקר בהן למשך פחות מחודשיים אפילו אם הן
קדושות. רק הצ'יף דוד משיח שניאורסון (לשעבר בן שני אורות)
זכר. לכן הם היו צריכים דווקא אותו.

הצ'יף נעצר, וכמו התעורר מחלום בזוכרו את המגדל. כאן ממש
כאןהיתה הכיפה וכאן היה המגדל. לא היה לו לפי זכרוני חדר כמו
שאתם רוצים אבל חדר כזה אינו מפריע.
"אבל כאן מסומן לי בית ספר לבנות, לא מגדל". אמר בעל המפה
החדישה ביותר. "לא!" השיב הצ'יף בקול פסקני. "לא כשאני הייתי
פה. אבל לכיכר קראו על שם בית ספר לבנות שהיה פה קודם ונקרא על
שם קטע בספר המשוקץ שבגללו נהרסה העיר." וכאן (סילחו לנו על
תיאורנו הפטתי כפי שודאי סלחתם על ריבוי הפרטים שכן אין אנו
המספר יכולים לשקר אפילו ברצותינו לקצר) פרץ האיש בבכי. האיש
הרבה לבכות. על כך שלא הקשיבו לו אז, על כך שלא מקשיבים לו
היום. הוא ידע, שכן אלוהים אמר לו, שרק הצדיקים ישרדו אולם
התקשה לקבל את מותם של כל בני ישראל אותם הכיר. רק קבוצה של
מלאזים אותם ניסה איזה רב להביא לארץ בטענה שהם שבט זבולון
ניצלו במקרה מכיוון שישבו כולם במערה בדרום קאווקז כאשר מחתרת
כלשהי הפגיזה אותם ביום שבו נראו השמש השנייה והשלישית בשמיים.
רק הם ואילי זילברמן וכמובן הצ'יף בעצמו שרדו. למען האמת סיפור
זה כדרכן של אגדות אינו לגמרי מדויק שכן קבוצת האנשים שדיברה
עם הצ'יף באנגלית רהוטה לא היתה מקבוצה זו שכן הם היו קבוצה של
יהודים עשירים מארה"ב דווקא. יהודים אלה הם שישבו באותו יום
בבונקר, מתכננים כיצד להרוויח הרבה כסף מבניית העיר מחדש על
כוכב לכת שתכננו במיוחד כהעתק של הקודם. רבים יותר ניצלו באותו
יום ממה שחשב הצ'יף.

שוב הרגיש הצ'יף איש הצ'ירוקי, שגילה שהוא משיח בן דוד ושדמו
של משה נמצא בקרבו, שהוא חייב לתכנן לפחות את ביתו כראוי.
ורצוי גם את האיזור הקרוב לו - העיר העתיקה. ירושלים עצמה
כלומר העיר החדשה נבנתה כבר מחדש. המגדל - מגדל העיר נבנה
במקומו. עמק המצבה - נסתיימה חפירתו, והשמועות אומרות שאפילו
את הכוורות ברמות פולין בנו שוב. אולם מאומה לא נבנה על הגבעות
שבין נחל קדרון לגיא בן-הינום ובריכת הסולטן שעוצבה שוב כפארק
הופעות. רק על איזור גבעות זה התעקש עוד הצ'יף שהוא יתכנן לבדו
וימנע את כל הטעויות ואי הדיוקים שמבצעים האדריכלים החדשים.
הרי הוא תיכנן את הישוב ששם, את בתיו ואת הבניין המרכזי שעמד
בראשו.

"כאן", אמר והצביע על הכיפה שנשקפה מבעד לשמשה הפנורמית, על הר
ציון היה ביתי. ואם אתם חושבים שאירופים תכננו אותו אינכם אלא
טועים. אני, אני הוא שתיכנן אותו! באותו ערב של הסופות הקדושות
טיפסתי על גגו ושברתי את הצלב. איש לא ידע שאני עשיתי זאת רק
זילברמן שרכב לידי על הפרד בעוד אני רוכב על הסוסה כדי שלא
יחשדו. את החמור הלבן שפדיתי חודשיים קודם אצל איזה אסיר אחד
השארתי קשור בשער הרחמים. בדרך עוד הספקתי להאכיל את החתולים
הג'ינג'ים של המטורף שחשב שהוא דוד הפורט על הנבל והם כהרגלם
לא הפסיקו למרוט את כתר הקטיפה שלו גם כשאכלו מהנקניק. באותו
נקניק שיחדתי גם את כלבי השמירה בדורמיציון. אחרי ששברתי את
הצלב המשכתי לרכוב פנימה. התכוונתי להגיע לשם, רואים את
הסימטה?" הפעם הצביע פנימה על דגם מוקטן של העיר שבנה במו ידיו
על פי זיכרונו והמפות שנשארו.
"לשם רציתי להגיע אל הכיפה שאפשר לראות גם בחלון שעליה ניצב
המסגד. לשם הייתי צריך להגיע!
אבל יריות החרידו את הרחוב והמונים רצו זה כנגד זה. אני זוכר
שהבהיקה סכין לידי וששני אנשים דחפו אותי פנימה לתוך מכונית,
קשרו אותי וסרבו להקשיב לדברי על האות הגלוי שבבוהק השמש באותו
היום. הטיפשים השיבו שהיה מעונן. הם גם לא הסכימו להביט במפת
צלכות השמיים שלי. הם פשוט אמרו שזה עוד דפוק עם "סינדרום
ירושלים". ומאז איני זוכר דבר."
זילברמן ניגש אליו באותו רגע והזריק לו מעט חומר מהצנצנת
שהוציא מחלוקו. "אל תדאג אנו נשדר את דבריך באינטרנט
ובטלוויזיה אפילו ברדיו. אינך צריך שיראו אותך אפילו. המפה
לבדה מספיקה."      
והצ'יף רק השיב בקול ענות חלושה: "רק תן לי שוב לקרוא בספרים
הקדושים שלי כדי שהוא יבוא שוב."