אני שונא את הכיתה שלי, חבורה של טיפשים...
אני שונא כל יום לקום בבוקר וללכת לראות אותם שם, משחקים
בכדורגל, מכניסים מכות לגיא רק כי הוא נמוך.
שונא אותם.
אבל יותר מאותם אני שונא טיולים שנתיים, ויותר מטיולים שנתיים,
אני שונא טיולים שנתיים עם הכיתה שלי. "אין דבר כזה לא לצאת
לטיול שנתי!", ככה אמא אמרה לי כשביקשתי ממנה לא ללכת, והמשיכה
לארוז לי את התיק הגדול של חו"ל. "אבל אמא-", "אין אבל!", היא
קטעה אותי, "אם כולם הולכים אין שום סיבה שבעולם שאתה לא תלך
איתם, תהיה כמו כולם לשם שינוי". ומה עם זה שאני לא סובל אותם?
זו לא סיבה טובה? וזה שהם יורדים עלי כל הזמן, וכל שאר הקטעים
המפגרים של ז' 3.
הכיתה הכי מופרעת בבית-הספר, ודווקא שם אני נתקעתי.
ביום השני של הטיול לקחו אותנו לגבול עם סוריה, כי משום מה
המורים חשבו שאכפת לנו. יש למורים קטע כזה שהם חושבים שמישהו
באמת שם זין על ההסברים ההסטורים שלהם, הם בכלל לא יודעים
שבזמן שהמורה לידע הארץ מסביר על המצב המדיני והסוציו-אקונומי
של סוריה, הכיתה הייתה עסוקה במיקום הגיאוגרפי של הכובע טמבל
של גיא. הכובע החליף ידיים, וגיא רדף אחריו.
"גיא, אתה מוכן לשבת בשקט!, מה זו החוצפה הזאת?!?", המחנכת
צעקה עליו, קוטעת את המורה לידע הארץ. "אבל המורה-", "אין
אבל!". גיא ויתר, הוא התיישב על התחת וחיבק את ברכיו.
אחרי ההסבר על סוריה היתה לנו הפסקת אוכל, שזו הייתה הזדמנות
נהדרת בשביל גיא להמשיך לרדוף אחרי הכובע שלו, והזדמנות עוד
יותר טובה בשביל שאר הכיתה לשחק עשרים ואחת עם גיא, בלי שהוא
בכלל יודע. לאט לאט הם החלו זורקים את הכובע למרחקים גדולים
יותר ויותר, עד שרוח חזקה תפסה את הכובע ולקחה אותו איתה אל
מעבר לגבול עם סוריה. כולם נשכבו על הרצפה מצחוק. כולם חוץ
ממני. ליתר דיוק, חוץ ממני ומגיא.
"המורה", גיא רץ חצי בוכה אל המורה, "הכובע שלי עף מעבר
לגבול!". המורה לא הראתה הרבה סימני איכפתיות. "פעם הבאה אל
תשחקו איתו, אין מה לעשות. כובע שעף צריך לעזוב אותו לנפשו."
גיא בא והתישב לידי.
אני לא יודע למה הוא התיישב דווקא לידי, אולי בגלל שאני הייתי
היחידי שלא הרביץ לו על בסיס יומי, אולי לא.
"תראו מי יושב עם גיא!", הילדים עלו על משהו חדש. "אולי אם לא
היית קונה כובע טמבל הוא לא היה טמבל מספיק בשביל לעוף מעבר
לגבול!", הכיתה נשפכה.
"אילו רק יכולתי לעוף..." אמר גיא, קם, הלך לעבר מי שהעיר את
ההערה, ופוצץ אותו במכות.
מאז הפסיקו להטפל לגיא, והוא גם הפסיק לבוא לבית-הספר עם כובע
טמבל שהוא כל כך אהב, כנראה שמדיניות החזרת השבויים של סוריה
לא כוללת כובעי טמבל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.