אני לא הייתי שמן אף-פעם. יש לי מזל. גם לא הייתי עולה חדש
אף-פעם. אני לא בטוח כמה מזל יש לי שלא לקחתי חלק בזה, אבל אני
יודע שגם לי יש בעיות, ואני מסתפק בהן. אבל ואדים, ואדים זה
כבר עניין שונה לגמרי.

ואדים אינו חבר שלי. עד לפני כמה ימים לא הייתי יכול לחשוב
בכלל עלי ועליו יחד באיזו מסיבה אפילו. הוא פשוט לא נראה אחד
שייהנה ממסיבה, מריקודים או אפילו מחברותא של כמה מקורבים,
שייהנו לפי החוקים שלהם. הוא פשוט נראה מתבודד. קצת קשה לכתוב
סיפור על מישהו אחר. בטח מישהו שאני לא מכיר, ועוד תחת הקשיים
של חוסר ריכוז משווע, של חוסר הרצון לכתוב סיפור על מישהו
שאנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר. זו האמת. לא רציתי להכיר את
ואדים. מה לי ולו ? אני טיפוס אחד של אדם, והוא טיפוס שונה
לגמרי, אין סיכוי שנתחבר יחדיו. האמת לא הייתה קשורה לאיזה
מעמד חברתי שייגזל ממני אם אחבור לואדים, אבל פשוט לא הייתי
מעוניין להכירו, וזהו עניין לגיטימי בעיניי.

ואדים היה נער שמן, בן 17. שמן. אילו היו שואלים אותי לזהותו
הייתי מזכיר לבטח את המילה הזאת שוב ושוב ואולי עוד כמה פעמים.
לבוש בגופייה אפורה ומטושטשת, שקצוות שרווליה מוכתמים כתמי
זיעה באושה, מכנס קצר ומרופט למותניו ורגליו השעירות שיעור
בהיר עומדות כגזעי עץ מקולפים. זרועותיו היו מדלדלות לצד
מותניו כאשר היה זע למקום מסוים, ושיערו הצהבהב כחרדל אשר בצבץ
מעל ראשו גבה-מצח, פניו המלוהטות תמידית, שמרחק חזהו לעבות
סנטרו קטן במיוחד.
הוא היה נוהג לחייך, ועיניו הקטנות והכחולות היו מרצדות לכל
עבר, כאשר לא פעם נהג לפלוט רוקו בטעות במהלך דיבור. היה קשה
לעמוד בנוכחותו. כמובן סבל מחוסר בטחון עצמי, כתוצאה ישירה של
הדחייה הפיזית ממראהו ודרך התנהגותו, שאיש לא רצה להיות
בסביבתו. הוא היה נוהג לעסוק בתכנים מוזרים כגון איסוף בולים,
או משחקי קלפים ייחודיים, מה שלכאורה נשמע כמעניין אך בדיעבד
היה ריק מתוכן- בייחוד כאשר מכר את אוסף הבולים הנדירים שלו
כדי שתהיה לו הזדמנות לבלות עם מאיה.

מה לי ולאדים ? הוא התדפק על סף דלתי ביום ההוא, ביקש לראות את
אחי הצעיר ממני בשלוש שנים. תמוה דבר מה- אך ואדים לא מצא חברה
עם בני גילנו, ולכן היה נוהג לבלות עם הצעירים במיוחד, במקום
בו זכה לכבוד רק משום גילו. גם אשליית כבוד זו התנפצה כאשר
זאטוט בן 14 הטיח בו מכות נמרצות מול חבריו הקטנים, וזה עזב
בוכה את המקום בלילה אשר קדם לאותו היום. זו הסיבה שהגיע עד
ביתי, כדי למצוא תנחומים אצל אחי, היחיד שלא היה נוכח באירוע-
משום שהיה עם חברתו בסרט קולנוע.
אך אחי לא היה נוכח גם באותו בוקר יום שבת קיצי, ימים לפני
הראשון בספטמבר. עבורו היה זה תאריך חזרה לספסל הלימודים.
עבורי היה זה תאריך בטלה כאחד מימי החופשה הארוכה שנמשכת עד
הגיוס המאיים לבוא בשנה הבאה.
אחי הצעיר ידע זאת שימיו בבתי קולנוע ובבית חברתו מתקרבים
לקיצם, לכן ניצלם עד תום ובקושי חזר הביתה. אם שאלתם מדוע
הוריי הכניסו את ואדים לביתי כאשר אחי לא נמצא ? זאת משום שאין
הם עשו זאת, יצאו יחד עם האחרים לתור את הארץ ולבקר קרובים.
אפאט שכמותי נמנע ממשפחתו, והעדפתי לבלות בעוד חצי יממת שינה.
ואדים מצא משום מה את הדלת פתוחה לרווחה וצעד פנימה בחיפוש אחר
אחי. חיפושיו העצלים כללו אך ורק קריאות שמו, תוך כדי יקיצתי
מן הכרית.

"מה העניין ?" שאלתי את הקורא וניגשתי במכנס אימונית פשוט אל
חדר הכניסה.
ואדים, בראותו את דמותי מתקרבת אליו, כנראה גם די זועמת על
השקמה מוקדמת, ניסה לשוב על עקבותיו, אך החליט לא לעשות זאת,
או שאולי לא הגיע לכלל החלטה בכלל ונותר עומד דומם. כך או כך,
נשאר פיו ללא מילים כאשר גערתי בו על השעה המוקדמת.
"אתה מבין, אח שלך אמור היה לפגוש אותי..." ניסה למחול או
להאשים, אך קראתי לו לחדול במהרה.
"אתה לא מבין שאתה תקוע איפה שהוא בחיים ? אתה לא שם לב שאתה
מחמיץ חלק גדול מהחיים שאתה מבלה עם ילדים קטנים ? תפסיק לשחק
את משחקי המחשב הדבילים שלך ! לך תמצא משהו אחר לעשות. סומו או
משהו שמתאים לגודל שלך." ניסיתי לומר לו, אך הבנתי שאין אני
מביא את עצמי לידי הסברה, אז סיימתי בעקיצה אכזרית, וגם די
מיותרת בדיעבד.
הוא נראה ממש פגוע. הוא התיישב על הכסא שבפינת האוכל שלנו
ונראה שלחייו האדומות והלוהטות תמיד מחווירות לפתע. הבנתי
שפגעתי בו. אין אני אדם רע מעקרון- אלא כל אחד ירגיש רע בבוקר
כשמעירים אותו כנגד רצונו.

"מה אני אעשה שהחיים שלי דפוקים ?" שאל אותי ואדים ונראה
שדמעות עולות בעיניו.
"החיים שלך דפוקים ? תתקן אותם." אמרתי לו חד-משמעית. אם יש
משהו שאני לא אוהב, זה טיפוסים שמוצאים בדיכאונות פתרון נוח
להמלטות מבעיות.
"איך אני אתקן אותם ? אני לא יודע לעשות כלום מלבד לשחק
במחשב." התלונן בפני והמבטא האוקראיני שלו ניקב את אוזניי.
"לך תשחק בקלפים שלך באיזו תחרות. או שתמכור את אוסף הבולים
שלך." התיישבתי לידו והכנתי לעצמי כוס קפה. הוא ביקש לשתות
קולה, אבל לא נותר לנו בקבוק קולה בבית שהוא קר, אז הוא ויתר
על השתייה.
"אין תחרויות במשחקי הקלפים שלי. אף אחד בארץ לא משחק "דרקוני
זהב", רק באוקראינה שיחקו את זה. ואני מכרתי את אוסף הבולים
שלי כבר." הוא פסק ושקע במחשבות, ולאחר כמה דקות קילל.
לא היה אכפת לי באותו הרגע. כולם שמעו על הסיפור עם מאיה. איך
ואדים שאל את מאיה אם היא תסכים לצאת איתו והיא אמרה שאם הוא
רוצה לצאת איתה שיעשה את זה כמו שצריך, שילמד להתלבש, שיביא
אותה למסעדה איכותית, והמליצה לו על מסעדת המוצרים החלביים
"בטהובן" שבדרום העיר. היא צחקה איתו בתחילה אך כאשר הבינה
שהוא מתכוון לזה ברצינות כאשר מכר את הדבר השני היקר לו בחיים
(מלבד הקלפים שלו) תמורת כמה מאות שקלים דחופים כדי שיוכל
לקנות חליפה מתאימה וארוחה זוגית לשניהם באותו יום קודר
באפריל.
אבל הרצון הטוב שלה הפך למרמה בערב שאחר כך- משהו שאפילו
האכזריות הצינית שלי לא יכולה להגיע אליו. באותו ערב, היה זה
ה29, כמדומני, ישבנו כולנו בדגה של הנמל והחבר'ה קצת השתכרו.
גם ואדים היה שם, שותה קולה דיאטטית וגלמוד כהרגלו, ללא
הביטחון שהעניקו לו הילדים הקטנים. מאיה הייתה קצת שיכורה אז-
וכבר החלה לרכל- בנוכחות כולם- איך הוא הביא אותה לביתו אחרי
אותו ערב, והתפשט, והיא צחקה וצחקה עליו- ובאמצעות תיאורים
רבים ומביכים תיארה אותו, את ואדים, עומד עירום, מכנסיו שמוטים
מטה, גופו חיוור ורק פניו- כזוג עגבניות- בוערות מבושה. ואדים
עזב את המקום באדישות באותו הרגע, אך היא הוסיפה לעקוץ אותו
מאחורי גבו.

"אה נכון. נזכרתי. אתה טיפש. מה אתה מאמין לכלבה כמו מאיה ?"
שאלתי אותו מגולל את התמונות מאותו ערב בזיכרוני.
עיניו של ואדים נדלקו באש ברגע שכיניתי את מאיה כלבה.
"אל תדבר אליה ככה !" הוא התרעם. נראה שהנושא אולי עוד עצב
רגיש לו, כי מאז אותו יום לא נותר לו ודאי ולו שמץ מרסיסי
הביטחון העצמי שהיה לו- אך נראה שיש לו עוד רגש כלפי זו שפגעה
בו הכי הרבה ולעיני כל.
"מה הולך בינך לבין מאיה ?" הייתי חייב לדעת. לא יכול להיות
שהוא יעז, כן- רק יעז לקום כנגד האח הגדול של ידידו הטוב, ללא
שמץ של מטרה מעבר לזה. זה לא הוא. ואדים אינו היה רוצה להתרועע
איתי, או לריב עימי בכל מקרה.
"אני אוהב אותה." ענה כאשר קולו יבש לרגע, נשבר כאילו גדמתי את
גרונו בגרזן כחוטב עצים זקן, כאשר שאלתי אותו זאת. הוא לא היה
מוכן לשאלות אישיות. איש לא הראה בו התעניינות מעבר ללעג וקלס.
הוא לא היה מסוגל לענות במהירות ובדייקנות שאני תקפתי אותו. די
ריחמתי עליו למען האמת, אך ידעתי שרחמים לא יובילו אותו לשום
מקום.
"איך אוהב אותה ? 'סתכל מהי עשתה לך ? איך אתה יכול לאהוב אותה
?" התיישבתי. ניסיתי להסביר לו שהוא צריך להפסיק לתחום את עצמו
במחשבות של ילד, בעולם שבו ההתקדמות הלאה באה לבד, או מישהו
מביא אותה, בלי הדעה שאם לא ממשיכים הלאה, מזדקנים וגוועים
בצורה שבה נותרים.
"זה לא זה." ניסה להסביר עצמו ואז הסתבך במילים בגלל קשיי
השפה. לאחר כמה רגעים התעשת "היא אוהבת אותי גם כן. היא
מתביישת."
לזה לא האמנתי. ודאי שמעתם על אותם הסיפורים של ילדים צעירים
החופזים לחפש מערכת יחסים אידאלית, אז הם ממציאים להם אחת
מדמיונם. אבל זה לא נשמע אמין. אני הכרתי את מאיה אישית. היא
הייתה נוהגת לבקר בביתי לעתים תכופות כאשר רצתה אלבום מסוים או
איזה חומר קריאה טוב או דברים שהותירה פה. יכולתי לשאול אותה
בקלות אם הוא משקר או לא. וניחשתי מראש שהיא תאמר לי שהוא
משקר, אבל אמירתו הזו, אודות אהבה, נשמעה כה מציאותית, כה
צלולה.

הרמתי את הטלפון וחייגתי
"הלו ?" נשמע קול צרוד מצידו השני של הטלפון.
"הלו ? מאיה ? אני יודע שזה מאד, מאד מוקדם בבוקר, אבל רציתי
לשאול אותך שאלה תכופה."
"מה העניין ?" שאלה אותי בעייפות והיא נשמעה כאילו קמה זה
עתה.
"מה דעתך על ואדים ?" שאלתי אותה.
"שמן." ענתה בחזרה, אחרי המתנה ארוכה וחשודה.
"מה את מרגישה כלפיו ?" שאלתי שוב, מנסה לחדור את החומה
הצינית.
"מה אכפת לך ?" דחקה אותי החוצה ואחרי דומיה קצרה הוסיפה "מה
זה עניינך בכלל ?"
תשובה זו תיבלה את הסיפור.
"לא משנה." עניתי בחופזה וניתקתי.

ואדים הביט בי בעיניים עצובות, גוועות כמעט, כאילו רוצה שאאשר
דבריו.
"ספר לי הכול." ביקשתי ממנו והתיישבתי מול עט ונייר. אין עלי
להחמיץ זאת.

ואדים סיפר הכול. הוא סיפר איך רדף אחר שנקינאי מפוקפק כדי
למצוא חליפה בגודל שלו. הוא סיפר כיצד הסתבך על המשטרה כאשר
נמצא בטעות ליד סוחר סמים ונחשד כשותפו. הוא סיפר כיצד הגיע
בערב באיחור, וכמה שמח לראות שמאיה חיכתה לו. הוא בייחוד לא
השמיט את תיאורה, את שמלת הערב השחורה שלה, את תלתליה הארוכים
והשחורים, ועיניה היוקדות כלהבה. הוא תיאר כל כך בפרטי פרטים
כל גומת חן, כל תנוך אוזן, ולעתים רבות ברח לשפת מולדתו מרוב
התרגשות. הוא תיאר את הארוחה שאותה הזמינו, וכיצד השתדל לאכול
בעדינות, ולא ירק תוך כדי דיבור. הוא תיאר את השיחה המרתקת
שהתחילה במסעדה והתמשכה גם על הדגה הקבועה של כל החברים. הוא
פירט אודות יופייה של מאיה בפעם נוספת, את מתיקות שפתיה כאשר
דיברו, את סודותיה שהסתירה מכולם. היא סיפרה לו הכול. היא
סיפרה לו איך החבר לשעבר שלה בגד בה באופן מלוכלך כאשר מצא
אותה שיכורה באחת מן מהמסיבות ובמקום לעזור לה הוא השאיר אותה
שם ועזב בזעם. היא סיפרה לו כמה אהבה אותו, וכמה קשה לה לנתק
את הקשר איתו, למרות שהוא היה עם אחרת. היא סיפרה לו שהיא עוד
משתדלת לראות את החבר לשעבר שלה כל יום. הכול חוץ משמו. ואדים
סיפר כמה הרגיש מאוכזב שאין היא יכולה לבטוח בו שהוא לא יספר
לאחרים אודות זה, והיא אמרה שלא אכפת לה מה יגידו עליה למחרת
בבית הספר, כי במילא לאף אחד כבר לא אכפת ממנה שם. ואז ואדים
התוודה בפניה, והביא אותו לביתה על זרועותיו המדלדלות, שם הניח
אותה ברכות על ספת הנוער שלו, ובשקט בשקט, כאשר הוריו ישנים,
נשק לה על לחייה, ואז על שפתיה, והיא השיבה לו נשיקות, ועטפה
אותו בנשיקות אין ספור. ואיך היא פשטה חולצתו במהירות והוא את
שלה, ואיך הלילה פשט אותם והותיר אותם לבד עירומים, ואיך ואדים
הגשים את חלום הילדות שלו ושל כל חבריו הצעירים, ואיך היא
הגשימה אהבה שלא מצאה עד כה.

אני ישבתי שם. בשלב זה הפסקתי לכתוב, למרות שהוא המשיך לתאר
כמה שהיא אוהבת אותו, ומתקשרת אליו יום-ביומו להזכיר לו זאת,
ומצטערת שאין היא יכולה להראות לו את האהבה אליו כי החברות שלה
יעשו ממנה לעג, והוא לא מבין איך אכפת לה פתאום מכולם, אני
ישבתי, המום בתוך תוכי. ותהיתי אודות קנקנו של ואדים ברגע זה.
כאשר עזב והודה לי על ארוחת צהריים מהירה שארגנתי עבורו, עוד
הרגשתי את הצביטה בלב. אני מכיר את מאיה. יותר ממחצית
מאמירותיה הן שקר. אך אני מרגיש רחמים כה רבים על שניהם כיום.
כיצד אנשים מביאים עצמם למצב כזה. כאב לי מאד על ואדים. הוא
ידע שהוא הכניס עצמו לצרה שאין ממנה חזרה, וודאי יסתבך מאד,
רגשית או בדרך אחרת, כי מאיה היא מלכודת שאי אפשר לברוח ממנה.

בסוף הקיץ ואדים לא היה איתנו עוד. הוא נסע לפנימייה צבאית.
ההורים שלו היו משוכנעים שהוא הומוסקסואל או דבר מה דומה, כי
הם מצאו קונדום משומש בפח בליל התשעה באב. הם לא ידעו שזה
למעשה תוצאה של רומן ממושך בינו לבין מאיה, אשר התפוצץ בסוף
כאשר גילה שהיא חזרה לחבר לשעבר שלה.
ואדים היה נוהג לבוא אליי כאשר היה עוד בעיר, לבקרני, לא את
אחי הצעיר, והייתי בטוח שהוא מתאושש לאט ממאיה, כי הוא הפסיק
לספר לי את סיפוריו. אך בסופו של דבר אמרתי לו שעליו לספר
להוריו על הרומן הסודי שהוא עורך עם מאיה, למרות שזו ביקשה
בפירוש לא לעשות זאת. לו היה מספר זאת אולי לא היה נשלח
לפנימייה צבאית, משום שהוריו כבר דאגו לילד שלהם. עוד שנה יהיה
חייל בצה"ל- ועוד משחק לבדו בקלפים.

הקלפים הוחרמו והוריו של ואדים תרמו אותם לגן הילדים. אחד
מאחיי הביא את הקלפים הביתה כאשר הכניס אותם לתיק. "דרקוני
זהב" כמדומני היה שמם. לא הבנתי את חוקי המשחק. הקלפים עצמם
הזכירו לי קלפי טארוט- כל אחד בעל ציור שונה של דמות או מקום.
דרקוני זהב לא ראיתי שם, אך ראיתי את דמותה של מאיה כעלמה
רכובה על סוס מכונף. טוב, היא לא נראתה כמו מאיה בדיוק, למעשה
היה שוני מהותי בין שתי הדמויות, אך ידעתי שואדים ראה בה את
מאיה, תחושה כמעין תת-הכרתית. לא הייתי מסוגל להסביר זאת לאיש,
וניסיתי שלא לחשוב על כך יותר. לא יכולתי להפטר מהקלפים. רציתי
לשמור אותם לואדים, למקרה שיחזור.

מאיה היא מלכודת שאין ממנה דרך חזרה כנראה. וכמי שהטמין
מלכודות כאלו בעבר, נפלתי באחת. כשמאיה חזרה אליי, וסלחה לי
שבגדתי בה, ועל כך שהשארתי אותה שיכורה, לא יכולתי לאהוב אותה
כבעבר. מחשבותיי היו קשות בנקודה זו. הייתה לי תחושה שהיא
שייכת לואדים. תחושה זו ליוותה אותי עד אשר הנחתי ידיי על
הקלפים. אז יכולתי להניח למחשבות הרכושנות של ואדים, ובסופו של
הקיץ הבא, כל מה שנותר מואדים הוא זיכרון על עולה-חדש ושמן
שנשלח לפנימייה צבאית כי חשדו שהוא הומוסקסואל.

לפעמים אני באמת מרגיש כאילו יש לי הרבה מזל