הגשם ירד בלי סוף בערב. היה חושך מקסים וירח שחמק בשובבות בין
קרעי העננים שהמטירו דמעותיהם ארצה. הוא הלך בגשם, לובש
מכנסיים מבד הודי דקיק וחולצה דומה, נרטב עד לשד עצמותיו
וממטיר דמעות משלו. הביט בשמיים ביופי המדהים הזה, של עננים
כהים על מצע קטיפה שחורה, ומהם יורדות מטה טיפות שקופות
שמתמזגות ככה עם דמעותיו שלו ושוטפות את פניו בנועם, הברקים
מאירים מפעם לפעם את המקום כולו, הוא לא הרגיש אף פעם כל-כך
נפלא וכל-כך עצוב כמו בלילה הזה. הוא התהלך והביט מוקסם במחזה
המדהים הזה ורצה כל-כך להתאחד עם העוז וההוד של אותה סערת
ברקים לילית, אולי עם הגשם יישטף גם כאבו.
הוא עבר את רחובותיה המוארים והסינתטיים של העיר הבוגדנית,
הגיע לשדה שבו הדשא רך וגבוה ונשכב שם באפיסת כוחות. הוא הביט
למעלה והמשיך להתבונן ביופי הטבעי שהתגולל ונפרש מולו על-גבי
קנבס אינסופי בשחור קטיפתי. נדמה היה כי הכוכבים והעננים
הסתחררו מולו, חגים כשיכורים ומשחקים בהבזקי אור ומתיזים מים
קרים על כל העולם שמתחת. הירח, לבן ומלא, החזיר לו חיוך עצוב
והוא הרגיש שלפחות הטבע אוהב אותו. העשב מערסל אותו, והשמיים
מסוככים מעליו, והכוכבים משעשעים אותו בעליצותם, והברקים
מאירים לו את כל היופי הטמון בעולם ובו, והגשם נושק לו במתיקות
כמו שרק היא ידעה לעשות. הקור המקפיא של הרוח החל להפוך לחום
והוא עטף עצמו בדשא כשם שהיה עוטף עצמו בשיערה הבהיר והארוך,
והעננים והכוכבים והברקים שמעליו הזכירו לו במחולם איך הם היו
עושים אהבה. הדמעות, הן שלו והן של העננים, החלו לחנוק את
גרונו. שיערו הזהוב קיבל גוון ג'ינג'י עמוק יותר עם הרטיבות
ועורו היה חיוור ולחייו סמוקות מהקור והוא זכר איך שהיא אהבה
אותו כך והיתה מתפעלת מיופיו, כמה שאהבה אותו תמיד. לרגע קט
היה נדמה כי היא כאן, גוחנת מעליו וזורעת נשיקות בשקע בצווארו,
הירוק הדומע שבעיניה מביע תחינה לשובו. ולפתע הציף אותו גל חום
כחול ונפלא והוא חש התעלות, ידע שהנה הוא מתמזג עם היופי הזה
כפי שנהג להתמזג איתה, והוא חייך בעונג, עודו בוכה, חוזר על
מילותיה האחרונות, שבלעדיה הוא כלום. והשמיים היו עדים ונדמה
היה שכל הטבע יודע כמה שהם אוהבים, וכאשר הכה בו הברק שנית,
ידע כי לא ייפרדו עוד לעולם.
נובמבר 2000
|
