אני יושבת פה עכשיו וכותבת, לא יודעת למה. אולי זה בגלל שנראה
לי שזה הפתרון היחידי כרגע. אני הרי יודעת שתקרא את זה, אז
יופי, תקרא את זה. זה הרי ברור שאני רוצה שתקרא את זה, וזה
בדיוק מה שמעצבן אותי- זה שאתה לא יכול לשים לב בדרך אחרת.
לשים לב למה שאתה עושה לי. אז הנה- אני כותבת לך פה שאתה פשוט
משגע אותי! במלוא המובן של המילה. שמח? רק שזה לא ינפח לך את
האגו כי זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו.
אז כן, נמאס לי כבר מעצמי. מהטמטום הזה של לחשוב שאיכפת לך
ואתה בעצם לא רואה בכלל. נמאס לי מאיך שאני מרגישה ומהעובדה
שאני לא יכולה להפטר מזה. לא כל כך מהר. ונמאס לי מזה שאני
רוצה אותך כל כך ומשום מה נראה לי שזה רק בגלל שאתה לא ממש
רוצה אותי. לא עכשיו לפחות. ואין לי כוח לרדוף אחרייך, למה אתה
לא יכול לרדוף אחרי? למה? יהיה לך כל כך קשה להרים טלפון מידיי
פעם, אפילו אם זה באמצע הלילה, כדיי להגיד לי שאתה חושב עליי?
אין לך מושג כמה העובדה שאתה כן חושב עליי יכולה לעשות לי טוב
עכשיו. ומה שיותר מעצבן מהעובדה שאתה לא עושה את זה, זו העובדה
שאני כן רוצה לעשות את זה. אני כן חושבת עלייך ונמאס לי מזה כל
כך שבא לי לתפוס את הראש שלי בשתי ידיים וללחוץ חזק חזק עד
שתצא לי מהראש, אפילו אם רק לכמה דקות.
אין לי פתרון ואני באמת לא יודעת מה לעשות. לשחק אותה אדישה
וקשה להשגה? על מי אנחנו עובדים. שנינו יודעים מה אני רוצה גם
אם אני לא מודה בזה. ולמה אתה לא יכול להיות כמו כל שאר
הבחורים? למה? למה אתה לא יכול לבוא אלי סתם ככה ולהגיד לי
שאתה אוהב אותי?
והיום, שמישהו אחר אמר לי את זה, בכיתי. יודע למה? כי זה לא
היית אתה!
ואני כבר לא יכולה לסבול את עצמי בגלל שאני ככה, במצב הזה.
בגללך. עצוב אומנם, אבל כן, לפחות אני מודה בזה.
ועכשיו, כל הבעיות שהיו לי אי פעם- גדולות ונוראיות ככל שהיו-
נעלמו. ונותרה בעיה אחת- אתה!
אתה שגורם לי לבכות, אתה שגורם לי להיות עצובה ואתה שגורם לי
לרצות לדפוק את הראש בקיר עד שאני כבר לא ארגיש את עצמי (ואני
לא אלימה...בדרך כלל). אתה. אתה הבעיה שלי. ואני יודעת מה
לעשות כדיי להפטר מהבעיה הזאת- שנינו יודעים. גם כל אדם שקורא
את המכתב הזה כביכול, יודע. זה פשוט מאד- לשכוח ממך. לשכוח
אותך.
אבל אני לא רוצה. אני פשוט לא רוצה להפטר מהבעיה הזאת. ולמרות
שאני יודעת שאם אני אעשה את זה אז כן- אומנם יכאב לי קצת
בהתחלה, אבל זה יעבור לי אח"כ ואני אולי אפילו אצליח להתחבר
לרגש הזה ש - איך אמרת שקוראים לו?- אה כן, אהבה.
וזה אידיוטי, כן, אני יודעת- מה אני יכולה לעשות שאמא לא לימדה
אותי שאני לא אמורה לאהוב אנשים שפוגעים בי כל כך, או שאולי
היא הזכירה את זה ולא הקשבתי. ככה אני, אני לא מושלמת, וגם אתה
לא. בכלל לא.
ואני עדיין מרגישה ככה ולא משנה מה תגיד ומה תעשה וכמה שתהיה
אדיש- אני עדיין ארגיש ככה. כי כן- לבעיה הזאת, משום מה, יש או
הייתה דרך לגרום לי להרגיש אחרת. אתה שגרמת לי לצחוק ואתה
שגרמת לי לחייך ואתה שגרמת לי לשכוח מהמבחן במתמטיקה ואתה
שגרמת לי לשכוח מהכל, מכל הבעיות שהיו לי, עד שכולן התרכזו
במקור אחד. בעיה אחת. אתה. אתה שגרמת לי להתאהב.
וכמה שאני כותבת יותר ומנסה לפשט את המצב הכל פשוט מסתבך יותר
ורק הפתרון הולך ומתבהר. וכואב לי ועצוב לי ואני בוכה יותר
מידיי בזמן האחרון שזה באמת מתסכל בטירוף. ואין לך מושג! באמת
שאין לך. ואל תנסה להבין ואל תגיד שאתה מבין ואל תגיד כלום.
פשוט, פשוט...תפסיק להיות כזה בעייתי!