לנדב


על הכביש המפותל לרחובות, בדרך לפגוש חברה קרובה, נכנסתי
במכונית של אישה זקנה. אולי מפני שזאת הייתה צומת המהירות שלי
לא הייתה גבוהה, ונזק רב נחסך שלא לדבר על חייה או אולי זה היה
פשוט מזל שהחליט לעמוד לצידי אחרי הטעות האומללה הזאת שלי.

בשניות בראשונות והארוכות אתה מייד חושב על ההשפעה השלילית של
הארוע הזה שהולכת לדפוק אותך, אם זה שלילת רשיון או העניין
שההורים לא ייתנו לך את האוטו הנכסף בזמן הקרוב ,אם בכלל, והכי
חשוב, הביטחון העצמי שלך, שהתערער ללא דופי.
לאחר מכן אתה כבר עסוק בלקלל את אותה מסכנה שפגעת בה, ולנסות
לראות איך אתה מאשים אותה והופך את היוצרות כדי שאולי תצא לא
בזול, אלא במבצע חיסול של היפרנטו.
אתה כבר אחוז כעס כשאתה מתחיל לחשוב מה היה קורה אם היית אוכל
היום ארוחת בוקר קצת יותר זמן, או היית יוצא מהבית כמה שניות
יותר מאוחר, מה אז היה קורה ואיך הכל היה יכול להיות כל כך
שונה ונפלא בלי שום צרות שיושבות חסרות תנועה על הוריד שלך.
ואז, שעות ואולי ימים אחרי כן, אתה כבר מבין שאתה בגדת באחריות
הכבדה הזאת שנתנו לך, רשיון נהיגה, ובגלל שלא עצרת עצירה מלאה
כמו שהחוקים מבקשים בתמרור עצור שעד עכשיו אתה שונא, יכולת
להביא להרבה אבל.
מחשבות עולות בראשך על איזה מזל זה שאף אחד לא היה איתך באוטו
ואיזה מזל שהזקנה הזאת היא בעצם טובת לב, ולא החליטה לתבוע
אותך (מה שאחרים רבים היו עושים ללא היסוס), ואיזה מזל שאתה
נשארת בחיים.
אז עברתי טסט ראשון וכולם כבר הספיקו לשבח אותי שאני נהג
מצויין. מזה תפסתי רק קצת אגו גבוה, וזה הביא לראייה עכורה
דברים, ראייה עכורה שהפכה צלולה מהרגע שניסיתי לבלוםבכל הכוח
ודבר לא עזר.
רישיון צועק לך "סומכים עליך", חד וחלק, אז כשאני עוד לא הבנתי
את זה וסטיתי קצת מהדרכים, אני שילמתי,
שילמתי בגדול.