ממבט-על אין אנו יותר גדולים מחיידקים,
ובכל זאת אנחנו עושים רוח ורעש וצלצולים,
כאילו אנחנו לפחות סגניהם של שוכני מרומים.
סובלים, נאנקים, ובוכים
משווים עם אחרים וצוהלים:
"איזה יופי לנו, אנחנו הכי הכי דפוקים"
כואבים את כאבנו הפרטי, בפרהסיה.
מתערטלים בפני כולם בגאווה עילאית,
בוחנים את פרצופנו במראה אומללה
ראי כמה רע לי, ראי, ודווקא עכשיו.
מראים לכולם צלקות משונות,
ודם נשפך מבלוטות הדמע.
מתחרים על ליבך,
בסכין משוננת
אותה יתקעו בחזך.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.