כשפתחתי את הראש, כולם באו לבקר אותי בבית חולים.
כולם חוץ מרפי, שאמר שהוא לא מסוגל לראות אותי ככה.
זה היה יותר כמו לא לראות אותי ככה.
הם הוציאו הכל- מוח, עצבים, נימים. הכל.
לא הרגשתי כלום, וזה הרגיש טוב.
כששחררו אותי הביתה, מיד החזירו אותי. אמרו ששכחו משהו. הם
שכחו להוציא לי את הלב. לנתק אותי לגמרי מכל המכשירים.
אז בכלל לא הרגשתי כלום. וזה הרגיש... זה לא הרגיש.

אמא שלי החליטה שזה לא טוב בשבילי להשאר לבד במצב הזה, אז שהיא
תעבור אלי עד שאהיה בסדר. בלילה שמעתי אותה בוכה שאני אף פעם
לא אהיה בסדר ושזה הסוף.
אח"כ הבנתי שהיא דיברה על עצמה.

כשאמא שלי פתחה את הראש, אף אחד לא בא לבקר אותה.
גם לא אני.