" רעמים וברקים מבחוץ ומבפנים.
               רעמים וברקים שמרעידים אותי".

אפילו שהיה זה בוקר, הכל היה חשוך. מן בוקר כזה של יום גשום
וסוער- בו אתה יודע שמה שמתחיל לא יסתיים בטוב, ולאף אחד אין
כוח לצאת מהשמיכה, ולשם שינוי הוא באמת לא קם-
פשוט לא מצא סיבה טובה לכך.
החליט להישאר במיטה, לחלום עוד קצת. וכשחלם, הזמן עבר ועבר,
והתקדם קדימה...
ובחלומו הכל הסתדר. הוא שוב שמח, שוב מאושר. ואפילו באמת- בלי
להתאמץ.
לא היה צריך אותה כדי להשלים את החלל הזה שנפער לו בחיים.
ריחף בתוך עננים של רוך ונועם, בוורוד ובלבן. שמש נעימה ליטפה
את גופו הכואב,
וזמר נוגה, כמה מוזר, שימח  את ליבו.
הוא הרגיש פתאום, שהוא יכול להישאר כאן לנצח, לא לקום. שהבחירה
אם להישאר כאן,
בחלום, מאושר, או לקום ליום העצוב הזה היא בידיו. ורק שלו.
הריחוף נעם לו, והוא החליט בינתיים שלא להחליט. נשען על ענן
מזדמן, ונרדם.
ובחלומו הכל הסתדר. היא התקשרה. פעם, פעמים, אך רק המשיבון
ענה, ולא התייאשה.
הוא כמובן שמע את הצלצולים הטורדניים, אפילו קצת חייך. ובכוונה
לא ענה.

הברקים בחוץ הוציאו גם את מי שלא רצה מהמיטה. והעירו גם אותו.
כשפתח את העיניים, הכל חזר להיות כמו שהיה תמיד. היה קר בחוץ,
ועל המשיבון
לא  היו שום הודעות.
לפעמים יותר טוב לחלום.