הוא נגע בידה וזרם חלף בגופה, אם הוא רק היה יודע מה גורם לה
להרגיש, לאיזה תהום עמוקה בתודעתה הוא מבריח אותה, אולי היה
מפסיק. אך לא הייתה לו דרך לדעת זאת, אז הוא המשיך לענות אותה
בתענוג הבלתי אפשרי, לענות אותה באהבה חסרת התחלית, לענות אותה
בו.

"על מה את חושבת?", היה שואל אותה לעיתים, כשהיא הייתה עפה
בתוך דמיונה, והיא הייתה מחייכת בתגובה ועונה בצחוק :"עלייך".
כיצד יכל הוא להבין שבעקיצות סרקסטיות אלו מסתתרת אמת האהבה
שלה. כיצד יכל הוא לדעת שמתוך הבדיחות עולה נפש בוכה, נפש
בודדה. שכל מגע בה היה מעיר את כל רגשות האהבה משנתם, מחייה את
המת הקבור, והורס אותה כל פעם מחדש.

אך היא לא יכלה להפסיק, היא לא יכלה להתרחק. היא הייתה בתוך
כלוב שבנתה לעצמה, כלוב שמנעולו הוא תודעתה וסורגיו הם
רגשותיה, ואהבתו הבלתי מושגת הייתה המפתח היחידי.
והייתה דרך בה יכל להיכנס לתוך הכלוב, כאביר על סוס לבן המציל
את העלמה מהדרקון. אך עיוורון עיניו מנע ממנו לראות את
הסורגים, ושתיקתה מנעה ממנו לשמוע את זעקותיה לעזרה.
אז הם חייכו אחד לשני במבטי נימוס כשעברו חלוף, הם צחקו
מבדיחות חסרות משמעות רק על מנת להסתיר את האמת הברורה.

היא תמיד הייתה חושבת קדימה, ולכן לא מנסה. היא ידעה שאם תצא
מהכלוב תצטרך לעבור עוד מכשולים רבים: ללכת דרך יערות הפחד,
לחצות את גשרי הספק הרעועים שעלולים בכל רגע להתרסק, ולהתעמת
עם מפלצת הרגש, שהייתה חזקה ממנה בהרבה. ולכן היא לא ניסתה,
כלובה היה מוכר מכדי שתעזבו, והשמיים היו גבוהים מכדי שתרצה
לעוף בהם.

וכל אדם ישפוט אותה לפי דרכו. אחד יאמר שכסילה היא שלא מנסה,
על כך שחייה חיים במחשבות התהייה "אם רק.." , על כך שכלאה את
עצמה בתוך הבדידות, על כך שהפסידה במלחמת החיים.
ואחר היה אומר שטוב הדבר, שכל מחלה סופה להירפא, והברזל בסורגי
הכלוב סופו להירקב, אז תוכל לצאת ממנו בחופשיות, ללא מלחמה נגד
עצמה. היה הוא אומר שעדיף חיים בכלוב מאשר המוות בניסיון
לבריחה.

והצדק בפי שניהם, הצדק בליבה הכאוב ובעולם חסר המשקל.
הצדק הוא באהבה.