מרגישה את עצמי כמו הפרח האחרון בשדה,
נובלת אל מצב בו אדם אותי כבר לא ירצה,
והרוח ממהרת לשבור את גבעולי,
להזכיר שקרב החורף ועימו קרב מותי.
ואני אמות בודדה, לא נגועה על ידי ידיים מלטפות.
לאדם לא הבאתי אושר, לא פרחתי בתוך אגרטלים או גינות.
כל חיי עמדתי באותו המקום בשדה,
מרימה את עיני בתיקווה, כשקוטפים פרח אחר יפה.
ואתם אומרים לי עדיף כך, כולם כבר מזמן נבלו,
ואילו את נותרת פה, חיה מפני שאותך לא קטפו.
אך מה הם חיים בודדים בשדה עזוב ושומם.
עדיף המוות לאחר שניית אושר, מהווה דומם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.