כשהיא הלכה בדרך המפותלת מחשבותיה לא הפסיקו לרוץ. היא לא ידעה
מה הולך לקרות לה בעתיד שעם כל רגע ומחשבה נראה רחוק מאין
נשוא. רק דבר אחד היא ידעה: העבר! העבר שפגע בה, העבר שהרס
אותה ובגללו היא נשארה אותה ילדה בודדה בגשם. היא לא יכלה
להזכר, כי היה לה קשה מידי. היא חשבה שרק אם היא תנסה ותפתח את
מוחה לכל המחשבות שהתרוצצו שם מסביב, הם יציפו אותה, יקיפו
אותה, ולא יתנו לה מנוחה עד סוף ימיה. היא לא יודעת מה קרה
באותו רגע, הרגע שגרם לה להבין שכל חייה נסובו סביב העצב
הנצחי., וכי הרגע של האושר היחיד שהיה לה, ויכל להציל אותה
איננו. איך הוא יכל לעשות לה את זה... איך? היא חשבה לעצמה.
היא לא האשימה את ברנרד, כי הוא היה זה שחשבה כי עזב- אבל היא
בעצם טעתה, כי הוא התייאש ממנה שהיא לא החזירה לו אהבה, אבל מה
שהיא לא הבינה שהוא היה בעצם המתנה. היא האשימה את עצמה כי לא
נתנה לעצמה להפתח מספיק, להבין ולהקשיב.אבל איך היא יכלה להפתח
כסגרו עלייה? איך היא יכלה להבין כשלא הבינו אותה? ואיך היא
יכלה להקשיב כשלא הקשיבו לה?
אדם זקן וחכם אמר לה פעם כי הרגע שבו אדם מוצא אושר הוא רגע
קטן החולף מול עיניינו  במהירות, ועל מנת לאחוז באושר הזה
ולהפוך אותו למנת חלקינו עלינו לתת את כל מה שיש לנו כדי לקבל
בחזרה. אך העצב, חולף תחתינו באיטיות ומנסה להשאר כמה שיותר,
וכדי להעביר אותו מהר עלינו לא לוותר על התקווה שתדאג איתה
להביא את האושר.
אותו זקן, עצתו הייתה מועילה ביותר, אך איך היא יכלה להבין,
אותה ילדה קטנה-גדולה, שהאושר הגיע. איך היא יכלה להסתכל בפנים
ישר אל האושר ולתפוס אותו כשאפה היה תקוע באדמה מרוב כל
האכזבות שחוותה בחיים. מרוב כל גברים שפגעו בה. וכשהאחד הגיע,
זה שלא רצה לפגוע, זה שרצה לאהוב- הייתה היא אדישה, כי איבדה
את כל האמון. ועכשיו- העצב כבר איננו, רק התקווה ישנה, כי כמו
שאדם זקן זה אמר לה פעם, שלא תוותר על התקווה. כעת היא הייתה
נחושה שזה מה שיש לה, והיא לא רצתה לטעות שוב, אבל לאל היא לא
סלחה. כי האושר שהגיע לה ונלקח היה מתנה. מתנה מהאל. ואלוהים-
מתנות לא לוקחים בחזרה.
ואני, אחרי שנגמר הגשם הסתכלתי על עצמי במראה. והבנתי שאני זה
בעצם היא. הייתי חייבת כבר להודות, כי נמאס לי להכחיש, ונמאס
לי לבכות, אני כבר יותר אופטימית, פחות אדישה. ולמרות שקשה לי
לבטוח, וקשה לי להמשיך אני מנסה. אבל מדבר אחד התאכזבתי,
מ"הזה" שלמעלה. הוא אולי יודע הכל והוא הכי חכם. אבל, תמיד
לימדו אותי להעניק בלי לחשוב על תמורה, אבל אותו כנראה לא
לימדו: "שמתנות לא לוקחים חזרה"!