לא שתיתי קפה כשהתעוררתי ודרך ארוכה עוד הייתה לפניי. הדרך
הובילה לכפר ערבי ובדמיוני ראיתי כוס קטנה של קפה שחור ומתוק
עם שכבת בוץ עבה ורכה בקרקעית. קפה מבושל על גז בפינג'ן קטן.
בין בתי הבטון החשוף שלפתי את ראשי מהאוטו והתחלתי לרחרח
באוויר. ריחות הכפר. זעטר ודטרגנטים המנסים להסתיר ריח של שתן.
ריח הבוקר ובתוך כל אלה כקישוט ערבסקה ניחוח הקפה שלי, חזק
ותכליתי. עצרתי מיד את המכונית במה שנראה ככיכר המרכזית של
הכפר.
הכלב נאלץ להישאר במכונית שהפכה לאחרונה לתחליף מלונה. ערבים
לא אוהבים כלבים אמרתי לו וסגרתי את הדלת מאחוריי, משאירה לו
חלון פתוח קצת. בית הקפה הוא חדרון צר שבמדרכה מולו מוצבת
שמשיה ישנה בתכלת ולבן שכתוב עליה KENT ומתחתיה פזורים שרפרפים
קטנים מקש.
נחתתי על אחד השרפרפים. שני זקנים הרימו אליי עיניים עייפות
משולחן השש-בש ואני חייכתי אליהם. הם מילמלו מרחבה תחת השפם
וחזרו להעיף קוביות. כיוון שהימים ימי פיגועים ומתיחות רבה בין
ערבים ליהודים, שיערתי שהימצאותי שם לא הייתה לגמרי מובנת
מאליה, אבל אני דווקא הרגשתי בבית.
סימנתי לבעל המקום שאני רוצה קפה כדי שלא יצטרך לצאת מהגומחה
ולחזור לשם שוב.
עוד אני מנסה לשער מה עובר במוחם של התושבים למראה יהודייה
צעירה שהדחף לקפאין הביא אותה אל מקום מושבם בבוקר השקט, נעצרה
בחריקת בלמים מכונית ב.מ.וו שחורה שנת 89, מטר מהמכונית שלי
והקפיצה את הכלב שלי. מתוך המכונית זינקה אישה מבוגרת ממני
בערך בעשר שנים ובחמש שלבי זיקנה, בשמלת פרחי היביסקוס ורודים
על רקע לבן, ובצעדים קלים ובטוחים ניגשה לבית הקפה והתמקמה שני
שרפרפים ממני כשהיא שואגת "מוניס, קפה!"
אחר כך העיפה בי מבט וחייכה בביישנות מדומה. חייכתי חזרה.
מוניס הביא לי את הקפה שלי בפינג'ן קטן, מזג לכוס וחיכה.
לגמתי מהכוס ומגרוני נפלט "אח!" עמוק ובלתי נשלט.
עכשיו יכול היה מוניס להמשיך במלאכתו והוא חזר מרוצה לקיטון
שלו.
פרחי ההיביסקוס התקדמה שרפרף אחד אליי וישבה עכשיו כמעט צמוד
אליי.
"קרא לך פעם" היא שאלה בלי הקדמות, "שישבת ברכבת המהירה, נאמר
מתל אביב לנהרייה, וחיכית שהיא תזוז והיא לא זזה ואת שומעת
ברמקול שהמאספת תכף יוצאת ואת רואה אותה ברציף המקביל אבל
פוחדת לעבור כדי לא לפספס את המהירה, ואז..." היא שואפת שאיפה
עמוקה אל החזה המוקף פרחים ורדרדים ונשענת עוד יותר קדימה,
(ברור שזה לא ייגמר מהר).
"המאספת יוצאת ואת נותרת תקועה לבד בקרון המהודר של המהירה,
עקשנית ונחושה בדעתך כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים, תוהו ובוהו.
ללכת או להישאר. כי את המאספת שיצאה החליפה כבר מאספת אחרת
והרמקולים מודיעים שגם זו תצא כל רגע, ואת כבר משתגעת לגמרי
בראש ובכל זאת נשארת על הכורסה החדישה של הישירה שלך ולא זזה
סנטימטר.
בסוף, אחרי שלוש מאספות כאלו ושום תזוזה מצד המהירה, את קמה
לאט ובחשש ובצעדים כבדים פוסעת אל המאספת המצ'וקמקת הרביעית
שהגיעה לרציף ומחכה בתוכה מספר דקות עד שנסגרות הדלתות ואת
יוצאת אל הדרך הארוכה והמייגעת לנהריה עם מיליון תחנות ביניים
בדרך? קרה לך פעם דבר כזה?"
את סוף השאלה היא כבר שואלת כשהחזה הגדול שלה תקוע סנטימטרים
ספורים מהאף שלי, מה שמעורר בי חשק לדחוף את האף אל פרחי
ההיביסקוס הוורודים ולשאוף את ריחם.
"בטח" אני עונה לה "מלא פעמים."